טים ברטון: 'גם בסרטי דיסני יש אלמנטים אפלים'
בסרטו החדש "פרנקנוויני", טים ברטון מבקש לרגש את הצופים יותר מאשר להפחידם. בראיון ל-ynet מספר הבמאי על הקשר לכלב שאיבד בילדותו ועל המסורת האפלה של דיסני: "גם 'שלגיה', במבי' ואחרים עסקו בהתמודדות עם נושאים כבדים"
28 שנה אחרי שיצר את סרטו הקצר "פרנקנוויני", חוזר טים ברטון לדמותו של הכלב שחזר מהמתים עם גרסה מורחבת ומחודשת. סרט האנימציה החדש של הבמאי האמריקני בן ה-54 משלב - כרגיל - בין סיפור מחיי הפרברים לאלמנטים הסגנוניים הגותיים: כל המאפיינים המוכרים של סרטי ברטון ובהם "ביטלג'וס", "המספריים של אדוארד", ולאחרונה "צללים אפלים". בשונה מבדרך כלל, הפעם הגיבור אינו ג'וני דפ המטורלל, אלא כלב חמוד ומונפש שהלך לעולמו בטרם עת.
עלילת הסרט שנוגע ללב ומרגש יותר מאשר טורד מנוחה, מתכתבת כאמור עם "פרנקנוויני" מ-1984 (בהשתתפותה של שלי דובאל), אך גם עם קורות חייו של ברטון עצמו. "ביססתי את זה על הנסיון שלי, הניסיון המוקדם שלי כשהיה לי כלב שאהבתי והאובדן שלו, וגם לחיות כמו בסרט פרנקנשטיין", הוא אומר בראיון. "כך שלהחזיר את כל זה בסרט פנטזיה - זה קולנוע שרציתי לעשות. כך שבשבילי שני הסיפורים היו הגיוניים כי הם היו מבוססים על הרגשות שהיו לי כלפי הכלב שלי".
ברטון מודה כי הכלב ספארקי לא עוצב כדיוקן של כלבו שלו, אולם היחסים בין הילד ויקטור לחברו הטוב ביותר משקפים את הרגשות שחש עם מותו של ידיד האמת בעל ארבע הרגליים. "הוא מבוסס על הכלב שלי, אבל הוא לא נראה כמו הכלב שלי. זה קשור יותר לסגנון הציור שלי, שהוא די מוגבל", הוא מסביר. "בסך הכל ניסיתי ליצור גזע טיפוסי לא מובהק, חשבתי עליו כעל לב, לב בעל ארבע רגליים".
בין המפחיד למרגש
סרטיו של ברטון נעים כאמור בין המרגש לקריפי, והתגובות של הקהל נחלקות בין שני קטבים רגשיים, דבר שגם הבמאי עצמו מכיר בו. "זה נחמד אם אתה מצליח לרגש. זה כל מה שזה. אני חושב שלפעמים אנשים מפחדים מהרגשות שלהם, או מתעצבנים", הוא אומר, "כשהכלב מת, יש שקט, זה לא נוח. אבל זה בסדר, זו ההרגשה שאמורה להיות לך. לעבור את זה, בין אם זה מצחיק או עצוב או מפחיד או מרגש - כל אלה טובים, במיוחד אם זה בקולנוע".
הצופים לא מצפים ממך שתטלטל אותם רגשית כמו ב"פרנקנוויני".
"לאנשים יש לפעמים דעות שגויות לגבי, כי השורש של הסרט באמת נוגע באהבה ותשוקה, ולעשות דברים בשביל אהבה ותשוקה. זה תמיד היה קשור לזה".
למרות השאיפה שלו לרגש אתכם, וגם לסחוט דמעה אחת או שתיים, ברטון לא מתכחש לחיבתו לסרטי אימה, ולסגנון הגותי שהכתיבו. החיבור לסיפורו של ויקטור פרנקנשטיין מובהק, אולם ב"פרנקנוויני" יש ציטוטים מיצירות אימה אחרות. "ברור שיש איזכורים לסרטים ישנים, אבל ניסיתי לוודא שאנשים שלא מכירים את הסרטים הללו, לא יזדקקו לאיזכורים הללו כדי ליהנות מהסרט ולהרגיש אותו", הוא מבהיר. "היה יותר חשוב לי לתת את ההרגשה של הסרטים הללו, מה שהם עשו לי".
מה שבטוח הוא שמה שסרטי האימה של פעם עשו לברטון הילד, אינם פועלים באותו אופן בילדים של היום. ז'אנר האימה הפך לפופולרי במיוחד, ובו לא מעט הומור עצמי לצד מראות קשים. עם זאת, ברטון מזכיר כי סרטיו שמיועדים לקהל צעיר - כמו "צ'ארלי וממלכת השוקולד", "אליס בארץ הפלאות", ועכשיו "פרנקנוויני" - אינם שונים בהרבה מהמסורת של סרטי וולט דיסני המוקדמים ששילבו אלמנטים אפלים.
"הם לא היו סרטי דיסני, אם לא היו בהם האלמנטים הללו", הוא קובע. "מ'שלגיה', דרך 'במבי' ועד 'מלך האריות' - הם עוסקים בנושאים כבדים, כי זו ההתנסות הראשונה שלנו בדברים כאלה. לכן בסרט הזה זו היתה דרך בטוחה לעסוק בנושאים הללו, שכולם צריכים להתמודד איתם. אני הייתי צריך להתמודד עם זה כשהייתי ילד, עם כלב. יש אנשים שזה קרה להם עם הורה או סב או מה שלא יהיה, זה קורה. כך שזו היתה דרך בטוחה - דרך של דיסני להתמודד עם זה".
