רודאו דרייב
הרוכב אסף בן אהרון יעלה בקרוב על מטוס כדי להתחרות עם קבוצת HM באליפות המוטוקרוס של איטליה. אלי פנגס התלווה אליו לאימון כאן בארץ, וצפה ברימייק מוטורי של הסצנה ההיא עם הקאובוי היחיד שמצליח לאלף את סוס הפרא
במסגרת ההתעסקות והעבודה שלי עם אופנועים, יצא לי להתחרות בלא מעט קטגוריות רכיבה. השתתפתי כחובבן בעונה אחת של אליפות ישראל באינדורו, ובמרוצים שהצלחתי לסיים מצאתי את עצמי מדורג בשליש האמצעי של הקטגוריה העממית. בסופרמוטו התחריתי כמה עונות, ניצחתי בכמה מרוצים ואפילו הגעתי כפסע מהתואר אלוף ישראל. פעם אחת זינקתי גם לראלי חוצה ישראל, ושם זכיתי לעמוד על המדרגה השלישית של הפודיום.
על אופנועי כביש במסלולי אספלט אמנם לא יצא לי להתחרות, אבל במהלך השקות במסלולי מרוצים תמיד מצאתי את עצמי בעשרת האחוזים העליונים (שזה לא באמת מהיר. נקרא לזה מחובר, כי המהירים נמצאים באחוזון העליון). בקיצור, אני יודע להזיז אופנוע. אבל מוטוקרוס? במוטוקרוס אני חתיכת עגלה שזה מביך.
מדובר באחד מענפי הספורט המוטורי הוותיקים בעולם אם לא הוותיק שבהם. הוא היה קיים הרבה לפני שדבקה בו ההגדרה "מוטוקרוס", וה-DNA שלו נשאר זהה: פסיכים, אופנועים, מסלול עפר. שימו על המפתח הגנטי הזה 110 שנים של קדמה טכנולוגית ושל רוח אנושית, וקיבלתם את המסלולים המתוכננים של היום - קפיצות, באמפים וקירות בפניות - שעליהם רצים האופנועים הכי מושחזים, קלים וחזקים.
התוצאה הרלוונטית לענייננו היא שאם אתה מחליט באמצע החיים רק לטעום מהספורט הזה, אז אין מצב. אולי תוכל לעלות עם אופנוע על המסלול, אבל בשביל לרכוב מוטוקרוס באמת, אתה חייב להיות רוכב מוטוקרוס. פשוט נסו לדמיין את עצמכם רוכבים על סדרה של תלוליות עפר בגובה מטר ובמרווחים של מטר וחצי, ודמיינו גם שהבאמפים האלה קרועים לגמרי כי עברו עליהם 50 אופנועים עם צמיגים אחוריים שמשאירים אפקט של מסור שרשרת.
יש כאן שתי אופציות: או לזחול בהילוך ראשון, לטפס ולרדת את כל הבאמפים, או לעוף על הפסגות שלהם בפול גז של הילוך שלישי או רביעי עם הגלגל הקדמי באוויר. ואם אנחנו כבר בדמיון מודרך, אז העלו נא בעיני רוחכם את מה שקורה כשהאופציה השנייה והמהירה מתחרבנת. אין לכם דמיון? אז מה שקורה זה שאתה נשבר לפירורים.
איך להיות ציפור
17. זה מספר הפעמים שאסף בן אהרון, אחד המוטוקרוסרים היותר מוכשרים והישגיים שקמו לנו כאן, נשבר לפירורים. 17 זה גם המספר שהוא בחר להתחרות בו בעונה שעברה, וכן, בדיוק מהסיבה שנדמה לכם. אני מספר לכם את פרט הטריוויה הזה כי הוא דוגמה קלאסית לאיך עובד ראש של מוטוקרוסר, אבל גם כדי לספר לכם שבתוך הראש של המוטוקרוסר הספציפי הזה יש הרבה יותר מגוש של גבס.
פגשתי אותו במסלול המוטוקרוס של אביב סוכנויות בפאתי עפולה. הוא הגיע עם אבא שלו ועם אחיו הקטן בטנדר אמריקאי ענקי, שגרר אחריו עגלה עם שני מוטוקרוסים. בחור בן 22, מבנה קליל של ג'וקי, קלאסי לרוכב מרוצים. האופנוע בקושי מרגיש אותו. הוא החל את דרכו המוטוקרוסית בגיל 13, זכה באליפות ישראל בקטגוריית המתחילים בגיל 15, עמד על הפודיום בכמה מרוצי אינדורו, והוביל את קטגוריית הלייטס (250 סמ"ק) בתחילת עונת המוטוקרוס הנוכחית, לפני שהתחבר ליבואן הישראלי של HM ועלה לקטגוריה הפתוחה.
אם אתם רוצים לדעת איפה עומד עכשיו אסף במשפט אחד, אז הנה: במרוץ המוטוקרוס החוקי הראשון בישראל, שנערך בווינגייט לפני כחודשיים, הוא קבע ב-HM CRF300R את הזמן הכי מהיר על המסלול. יותר מהיר מאופנועי ה-450.
אסף יודע שאם הוא רוצה למצות את היכולות שלו, הוא חייב להתמודד עם רוכבים שימשכו אותו קדימה. לכן הוא נמצא עכשיו בשיאה של תוכנית אימונים שמטרתה להביא אותו למצב מיטבי, גופנית ומנטלית, לקראת הגשמת החלום שלו: בינואר הקרוב הוא עומד לטוס לאיטליה כדי להצטרף לקבוצת HM הרשמית באליפות המוטוקרוס האיטלקית.
בכל הקשור לספורט מוטורי בכלל ולמוטוקרוס בפרט, איטליה היא ליגה אחרת. כאילו, אם בישראל גילו הרגע שאפשר לחבר מנוע לאופניים, אז באיטליה כבר מתחרים באופנועי מרוץ על הירח. מוטוקרוסרים איטלקים הם ילדים חולי חרעת שקופצים במסלולים מגיל ארבע, וזה אומר שבגיל 16 יש להם 12 שנות ניסיון במרוצים הכי פסיכיים שאתה יכול לזנק אליהם.
האמת, כדי להבין כמה פסיכי העסק הזה לא צריך להרחיק עד איטליה. מספיק לעמוד על אחת הרמפות במסלול ליד עפולה ולראות בעיניים את שדה הקרב מעשה ידי אדם שבו מתנהלת תחרות כזאת. אין שם רגע אחד של מנוחה, ולכן גם אין מקום מסוים שממנו אפשר להתחיל לתאר את חוויית התנועה על מסלול כזה.
בקצב מוטוקרוס ראוי לשמו נמצא האופנוע או על פול-גז או על פול-ברקס או באוויר. אלה האופציות היחידות, כי יש קצב מסוים מאוד שבו כל העסק מתחבר, ואם אתה לא נע בו, אתה נשאב לאחור. אם אין לך פול גז ביציאה מהפנייה, אין לך מהירות להמריא ולנחות רך ונכון בירידה מהרמפה. אם יש לך מהירות זה אומר שאתה נוחת מגובה שתי קומות אל ירידה שמסתיימת בתוך הקיר שמלווה את הפניות מבחוץ, וזה כבר אומר בלימה עם כל הלב והנשמה. ועכשיו הרכיבה על הקיר, ועוד קפיצה ומיד אחריה עוד אחת, ואז שוב נסיעה כמעט במאוזן כמו על קיר המוות לתוך הקפיצה הבאה.
אסף מנהל את התנועה של האופנוע על המסלול הזה כמו רקדן. הוא שוקל 60 קילו, והמכונה שלו שוקלת קצת יותר מ-90. לפיכך משמש הגוף שלו משקולת מאזנת קריטית בניסיון להשאיר את האופנוע על הגלגלים בתוך הדרמה שמייצרים התוואי והקצב. מדובר בסדרה אינסופית של דרבונים, ריסונים ותיקונים, עשרות של החלטות ופעולות שמתחברות לכדי זרימה שנראית מהצד כמו מתקן הלונה פארק הכי כיפי בעולם.
כדי לקלוט מה נדרש מאסף בשביל לשטוף ככה את המסלול, שלא לדבר על לנצח כמה וכמה רוכבים מוטרפים כמוהו, צריך להבין מה דורש ממך אופנוע מוטוקרוס. בתור מכונה שאמורה להתמודד עם מה שהיא אמורה להתמודד, אין בה את אורך הרוח שיש באופנועי אינדורו או ראלי.
האחרונים הם כלים שאמורים לאכלס אותך לאורך זמן, ועל כן הם רכים וארוכים ומתחשבים יותר. לעומתם, אופנוע מוטוקרוס הוא מפלצת פראית. הוא קצר, צר, חד, המנוע שלו פשוט מתפוצץ, והמתלים שלו בנויים לנחות מקומה רביעית. בעצם לא רק זה: הם בנויים לנחות מקומה רביעית לתוך בלימה מקסימלית.
וככה, כשהם מקופלים ומכווצים, הם נדפקים על הקיר שלוקח אותם לתוך הפנייה. זה למה כשעולה עליהם עגלה כמוני הם לא טורחים להתחיל לעבוד בכלל, והנסיעה מפרקת לך את הסתימות מהשיניים ופורקת לך את הכתפיים. ואסף? אסף פשוט עף.
איך לנצח כריש
רוכב מוטוקרוס ברמה עולמית הוא ספורטאי-על. מדובר במרוצים של 30 דקות ובשתי הקפות נוספות בעומסים שיפרקו - מילולית, בלי גרם של הגזמה - כל אדם מן היישוב גם אם הוא נשאר על הגלגלים. כדי להתמודד עם התנאים האלה זקוקים המתחרים לסבולת לב-ריאה של רץ למרחקים ארוכים, יחד עם כוח מתפרץ של רץ 100 מטר. שני קצוות מנוגדים לחלוטין של מסוגלות פיזית, תכונה שאין לה אח ורע בשום ענף ספורט.
חוץ מהיכולות הפיזיות מדובר במצב מנטלי שאין אלא לכנותו טוטלי. רבים מהאלמנטים על המסלול הם בבחינת להיות או לחדול; כמו סדרת הבאמפים המדוברת ההיא יש גם דאבלים (קפיצות כפולות) שיאכלו אותך חי אם אין לך המהירות לכסות את כל המרחק שביניהן. יש גם טריפלים, קפיצות משולשות שאתה צריך לגשת אליהן במהירויות שבדרך כלל נעים בהן על כביש בינעירוני.
ואם לא די בזה, בניגוד לרכיבה תחרותית על אספלט - שבה ברירת המחדל של האופנוע היא אחיזה מלאה בכביש משובח - במוטוקרוס עסוק הרוכב כל הזמן בלייצר באופן אקטיבי אחיזה שלא באמת קיימת. אה, ועכשיו נכנסים למשוואה עוד איזה 30 או 40 רוכבים-לוחמים שכל מה שהם רואים בעיניים זה ניצחון. גם אם זה אומר לנסוע לך על הגב.
עם הנתונים האלה בראש ועם התחושות האלה בגוף שאלתי את אבא של אסף איפה הוא נמצא בכל הסיפור הזה. אחרי הכל, הבן שלו עומד לקפוץ למים מאוד עמוקים ושורצי כרישים. אם לסכם את דבריו אז הוא לא דוחף את אסף, אבל הוא ושאר המשפחה תומכים בו לאורך כל הדרך. זה חלום מורכב וקשה, ואסף יצטרך להמשיך להשחיז את הטכניקה ולחזק את הגוף. אבל את הכישרון, את האמביציה ואת המחויבות שנדרשים כדי להצליח כאן - ובכן, או שיש לך או שאין. אם זה לא היה ברור עד עכשיו, אז לאסף יש. תחזיקו לו אצבעות.
תודה לספונסרים HM ישראל, ChampFactory של זיו כרמי, MPT אסי אהרונסון ומ.מ.ס.י.
אסף לא היה רוכב לשום מקום בלעדיהם
לפנייה לכתב/ת 
