פסטיבל הפסנתר: סנדרסון מאכזב, וירצברג מרגש
המופע של דני סנדרסון בפסטיבל הפסנתר סבל מרגעים מתים ומונוטוניים, ואילו מופע המחווה לאלבום "בציר טוב" תיקן עוול היסטורי וסיפק ערב קסום שהכוכב שלו היה אילן וירצברג
בואו נוריד מראש את הקוף מהגב, ואת הפסנתר מהכנף. אז יש הצדקה אמיתית לשם הפסטיבל, או לא? המחמירים יטענו תמיד שאין שום קשר ממשי בין ההפקות של "הפסנתר מארח" לבין ייעודו המקורי; שהפסנתר הוא סתם תירוץ (חת'כת תירוץ. תופס חצי במה), וכל קשר בינו ובין חלק ניכר מהמתארחים באירוע הוא מקרי בהחלט. רבאק, הרי מה לדני סנדרסון ולפסנתר? מנגד, אנשי בית הלל יטענו שמדובר במותג מצליח, שכבר שינה את תצורתו לאורך השנים ושלא צריך לחפש אותו בקטנות. אני הולך איתם. ההגדרה של פסטיבל פסנתר נכונה ברמה האסוציאטיבית. משהו מכובד, אינטימי, נקי. בניגוד לאולמות המיוזעים הטיפוסיים של הרוקנרול.
אז על ההגדרות פסחנו. מה, אם כן, הוא הייעוד האמיתי של הפסטיבל הזה? בשנים האחרונות מדובר במעין התכנסות שנתית של כוחות מוכרים וותיקים במוזיקה הישראלית. זה הופך אותו למשהו מאוד נעים ונוח – תמיד נחמד לצפות באנשים האלה, על רקע האולמות האסתטיים של סוזן דלאל – הבעיה היא, שבדרך כלל מדובר באותם אנשים. או בשכפולים שלהם.
השנה, עושה רושם שהמארגנים דווקא ניסו לנער – בעדינות – את העניינים, עם זריקת עצמות לאיזורי האינדי (רותם אור, הקולקטיב ואחרים) ואפילו – שומו שמיים – לקול המזרחי. אם מופעים של ישי לוי, או אירוח של אהובה עוזרי יכולים לענות על ההגדרה הזו (הם לא. ישי לוי ועוזרי הם בדיוק המזרחים שאשכנזים אוהבים לאהוב. בצדק מוחלט, אגב). זו עדיין טיפה בים, הים הלבן, הרוקרי והתל אביבי, אבל טיפה מבורכת. ובאשר לאינדי – מדובר כבר בטפטוף של ממש. וזה מצוין.
מה שמביא אותנו לשתי הופעות שנערכו – בזו אחר זו – בערב שבת, ותופסות לטעמי שני קצוות מנוגדים בשאלת ה-בשביל מה בעצם צריך פסטיבל פסנתר. נתחיל עם דני סנדרסון. גם כי תמיד כיף להתחיל אתו, וגם כי הוא היה קודם. המופע הסנדרסוני, שנוצר במיוחד עבור הפסטיבל, הוגדר על פי התוכניה כ"אקוסטי". פסנתר הכנף היה שם, אפילו נזכרו בו מפעם לפעם, אבל הדגש היה על שלוש גיטרות אקוסטיות, כולל זו של סנדרסון עצמו (בצירוף כפיר בן ליש ותמר אייזנמן).
במילים אחרות, זאת היתה סוג של הופעת אנפלאגד. משהו מאוד לא מובן מאליו, כשמדובר באחד האנשים שהחדירו את הגיטרה החשמלית – במו כשרונם ותשוקתם – למוזיקה הישראלית. והו, כמה שהיא היתה חסרה שם, החשמלית. וחשמל בכלל. יש לי כבר קילומטרז' מאוד נכבד בהופעות של דני סנדרסון. מעולם, אבל מעולם, לא השתעממתי בהן. עד אמש. השילוב בין הפסקת הזרם לבין בחירת השירים – שנטתה במכוון לכוון השירים ה"קטנים" וה"צנועים", על חשבון להיטי הענק של סנדרסון – יצר לא מעט רגעים מתים ומונוטוניים, שגם הרכב המוזיקאים המצוינים (אותו הרכב בדיוק המשתתף בהופעות הרגילות של סנדרסון) לא הצליח לעורר.
היו גם רגעי קסם, כמו הביצוע ל"רכבת הלילה" של דודה, שבו האקוסטיות העניקה פתאום גוון חדש לשיר. אבל ברוב המקרים, היא רק פגמה. למה בעצם היה צורך באנפלאגד הזה? סנדרסון הסביר בסנדרסונית שזו מחווה לחברת החשמל, אחרי שזו הודיעה השבוע על הפסדים של מיליארדים. ואני אומר, שמישהו ניתק את הזרם כדי להתאים את המופע למעטפת של פסטיבל הפסנתר. חבל, אין בזה שום צורך.
בשביל זה קיים פסטיבל הפסנתר
מנגד, ניצבת בגאון ההופעה שנערכה מיד אחר כך. קשה להאמין ש"בציר טוב" – אלבום מופת שיצא לפני 30 שנה – לא זכה עד היום למחווה בימתית אמיתית. בדיוק לצורך הזה קיים מוסד חזק וותיק כמו פסטיבל הפסנתר, שיכול להרים ערבי קונספט מיוחדים, תוך חיבור חד פעמי של אמנים מובילים. ערבי המחווה האלה מתקיימים בכל פסטיבל פסנתר. בשנים האחרונות הם מעט איבדו את הכיוון, והפכו להתכנסות של אינספור זמרים מוכרים על הבמה, כהצדעה מאולצת ל... (השלימו את המיותר). אבל השנה הם קלעו בול. גם תיקנו עוולה הסטורית, וגם יצרו ערב עם נושא מוגדר ומהודק.
את "בציר טוב" יצרו במקור אילן וירצברג ושמעון גלבץ, סביב שירי יונה וולך. גלבץ, כדרכו, העדיף להישאר גם הפעם מאחורי הקלעים, והותיר לוירצברג הנרגש את הבמה, בצוותא עם ערן צור, דנה עדיני, ירמי קפלן, דניאל סולומון ועדי דגני. מהאקורד הראשון, היה ברור שקסם מרחף מעל נווה צדק. המלאכים הסחוטים של וולך כאילו ירדו לסוזן דלאל, עם ביצוע מרגש ל"כשבאתי לקחת אותה מהעננים". ערן צור צרח את נשמתו, כמו בימי כרמלה העליזים, ב"יונתן". ומאותו רגע, כל נשיפה היתה אוי. וכל ביצוע היה אוי יותר. אוי, במשמעות האורגזמית, לא הפולנית שלו, כפי שהובהר מפי ירמי קפלן. הביצוע של "קורנליה" שרט את הלב, כמו זה של "מפלצת האיילה". וכל המשתתפים בערב נתנו ערך מוסף אמיתי. בייחוד ריגש אותי דניאל סולומון, שהזכיר כמה רוך ונשמה יש בשירה שלו.
אבל כוכב הערב – המוצדק ביותר שיכול להיות – היה אילן וירצברג. גיבור מוזיקה ואנטי גיבור קלאסי, שעמד כמעט משתומם למול החום שקיבל מהקהל, באיחור אופנתי של 30 שנה. בהדרן, הוא עלה לבדו, בלווי גיטרה (ואורגן ההמונד של עדי דגני המצוין) וביצע שיר נפלא שלא היה מוכר לרובו המוחלט של הקהל: "אבי ואמי יצאו לציד" – טקסט של וולך שהוא הלחין ושר באלבום שלו, שיצא לפני שלוש שנים, בשקט מופתי. דווקא הרגע הזה, שהיה לכאורה אנטי קליימקס, טלטל אותי יותר מהכל. רגע נדיר שבו האנדרדוג מנצח. בדיוק כמו הסיפור של כל האלבום הזה, שניתן לתמצת לשורה אחת מתוכו: "אין לי סטארט מופלא, אבל – נשימה". את הסטארט, נתן הפעם פסטיבל הפסנתר. ובדיוק בשביל זה הוא קיים.
