היו לנו שלושה חודשים לאהוב עד הטיסה להודו

זה תמיד נגמר בתחושת הקלה. שנתיים וחצי עם שחף, שנה פלוס עם גל, אני מחסלת את הקשרים, בין אם חונקת אותם במו ידי ובין אם שמה את הנשק בידיו שלו ומכריחה אותו לירות. זה כואב קצת בהתחלה, אבל ממש קצת. לא מספיק, לא כמו שאומרים שאמור.

עוד בנושא:

הרפתקנית ומונעת מפחדים: אהבה בלתי אפשרית

לקחו לנו את סיני ועכשיו גם את הודו?

ירח דבש בהודו: תקועה בלי בן זוג ובלי כסף

במקום לכאוב אני מוצפת הקלה, הרי מלכתחילה לא באמת רציתי להיות שם. נסחפתי, זרמתי, כי היה קל, מנחם, בטוח, כי ידי הייתה על העליונה וזה נוח. נקלעתי למערבולת שגרה ושכנעתי את עצמי שאני אוהבת. אז נכון, זה לא כמו באגדות, אבל 'כמו באגדות' זה רק באגדות, לא? אבל הזמן עובר והתחושה שתמיד הייתה שם אבל הוחרמה, נרמסה, הושתקה ולא מצאה את דרכה החוצה מפי, מרימה את ראשה ולפתע עומדת על שלה, לא מותירה לנו סיכוי, ובצדק.

אני לא באמת אוהבת, וגם אם כן, זה לא המקום שלי, לא עכשיו. אני רוצה עוד. לטעום עוד אנשים, עוד חיים, הרגלים אחרים, סקס אחר, מקומות חדשים, ריגושים חדשים! וכשזה נגמר אני חופשייה, מלאה בהקלה אבל גם מועקה - האם המפלצת אי פעם תשבע או שמא נידונתי לחיי נצח של טעימות? מה לא בסדר בי, הרי כבר טעמתי לא מעט וזה עדיין לא מספיק! האם פשוט לא פגשתי את האחד? כל כך הרבה שאלות שנותרו ללא מענה, עד שאתה הגעת.

13 שנים אחרי, והנה אתה שוב

הרי ההורים שלנו חברים ואפילו יש אי שם בעבר קשר משפחתי אמנם עמום ועתיק ומעורפל, אבל בכל זאת... לא תכננו ובאמת לא קרה כלום בהתחלה, אבל אז החלטתי להתגרות בך, בי ובגורל, והצעתי לבוא אליך מירושלים לתל אביב לראות בים מטר מטאורים בלילה (למרות שלא רואים מטאורים בתל אביב). ואתה הסכמת, זה היה לי ברור. דיברנו כל הלילה ונכנסנו למים ואחזת אותי והתקרבת לנשק, ואני נרתעתי. אנחנו לא אמורים לדבר על זה קודם? זה בסדר? מותר? לבסוף החלטנו שמותר והתנשקנו, וזה היה אמיתי וחשוף ומכיל. הרגשנו כמו ילדים ונשבענו שלא נשכח את הלילה הזה לעולם.

היה קסום והמשיך להיות קסום, למרות שלא הסתרתי ממך שאני לא בטוחה שאני יודעת לאהוב, במיוחד לא עכשיו. סיפרתי לך שאני בתקופה מבולבלת, חקרנית, לא נחה, לא בטוחה שאני מסוגלת להתחייב. וחוץ מזה, על הודו אני לא מוותרת. היא הייתה כאן לפנייך ואני לא אסלח לא לעצמי ולא לך אם לא אסע. ואתה, במקום לכעוס, להיעלב ולברוח, הערצת את המודעות שלי, את העבודה על עצמי-שלי, והשארת את ההחלטה כיצד לנצל את שלושת החודשים שנותרו לי כאן עד הנסיעה, בידיי.

ושנינו התאהבנו בפחות משלושה שבועות, זה היה שקוף וגם לא הסתרנו את זה, כי בכל זאת יש לנו קשר היסטורי מיוחד. אז היה קל, היה בטוח. אני אמרתי גם לך וגם לעצמי, שעל גבר כמוך אני לא מוותרת. איך אפשר לוותר על מה שנשים אחרות מחפשות ולא מוצאות כל חייהן? והחלטתי להיות שלך לשלושה חודשים, ולנסוע בגעגועים ובתקווה לחזור להיות שלך שוב. ההחלטה הייתה שלי, ככה אמרת כל הזמן. אז החלטתי והייתי שלמה.

של מי השליטה הזאת בכלל?

אבל אז פתאום נהיית מוזר, מרוחק. בטלפון אמרת שלא החלטת כלום אבל שצריך לדבר, ושתגיע אליי לירושלים למחרת. אמרתי לעצמי שאני לא מוותרת עליך, לא נותנת לך ללכת. ישבנו בבית קפה והסברת לי שאתה לא מסוגל להיפתח, להיקשר ולהתמסר כאשר אתה יודע שאני עוד מעט עוזבת, ואתה לא רוצה לפגוע ולאבד אותי לנצח. מעין השקעה סגפנית ומחושבת לעתיד.

כעסתי נורא כי זו הייתה אמורה להיות ההחלטה שלי אבל לקחת לי אותה, את השליטה שאני כל כך אוהבת. חוץ מזה, אמרת קודם שלא החלטת כלום, אבל איזו עוד אפשרות יש?! רציתי לצעוק, לחבק, לבכות, אבל לא כאן ליד כולם.

אז נסענו אליי הביתה ובאמת שהיה לי הרבה מה לומר, אבל כבר לא היה טעם. המילים היו חסרות משמעות וריקות, כמו בועות סבון שמופרחות לאוויר ומתפוצצות. פשוט התיישבתי עלייך והתחבקנו והתנשקנו וידענו שזהו, לפחות לעכשיו.

את תחושת ההקלה אליה אני כה רגילה, החליפה הפעם תחושת החמצה ואובדן. אולי בעצם אפשר שהייתה שם מעט הקלה, כי עזרת לי להבין שזה לא שאני דפוקה, להפך - שיש שם מישהו שאני רוצה בלב שלם לחיות רק אותו, לנשום רק אותו, לשכב רק איתו. רק אל תתאהב בינתיים במישהי אחרת, חכה לי, אני מבטיחה לחזור להיות שלך.

שלך גם שם,

דפיפון

לכל הכתבות והעדכונים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים