מצעד האיוולת והפנינים: קשקשני עמוד ענן
שר הביטחון "ביקש לחבק", יו"ר העבודה הייתה חסרת ביטחון ושר התחבורה עסק בטרנספר ובציד. הרגיעה עדיין לא הוכרזה, אך כולם ממתינים כבר לשתיקת הפוליטיקאים הישראלים
מבצע "עמוד ענן
" - לכל העדכונים
אם בשלושת ימי הענן הראשונים הם התרוצצו חדורי תחושת שליחות מאולפן רדיו לתחנת טלוויזיה וגם באינטרנט הפיקו מרגליות לרוב, כעת שרירי הפנים יכולים להירגע, ובעוד הם מנגבים שרידי איפור מחמיא ושותקים מעט ביחד, הגיע הזמן לחלק להם אותות על ביצועיהם עד כה. ברמה המילולית בלבד, מפני שביצועים אחרים, צריך להודות, לא ממש התקיימו אצל רובם בימים האחרונים. כי למי יש זמן לענייני מיניסטריון אפרוריים, כשצריך להספיק להגיע מנווה אילן לרדיו בקריה, לפעמים אפילו פעמיים ביום?
אות האיוולת ההרסנית מוענק בזה בלי שום פקפוק לשר הפנים אלי ישי, על "צריך להחזיר את עזה לימי הביניים". למודי סבל ודו"ח גולדסטון, ניסו במשרד ראש הממשלה לחבר את המילים הנכונות למבצע: שום מדינה לא תסכים לירי על אזרחיה, אבל אנחנו גם הומניים ונשתדל לא לפגוע באזרחים וכו'. ייתכן שדף המסרים, אם היה כזה, טבע בניירת האינסופית של משרד הפנים, וכך או כך - מה אכפת לאלי ישי? זה מה שהציבור שלו רוצה לשמוע, זה מה שהשמיע, בלי כל התחשבות בנזק ההסברתי שאמירה כזו עלולה לגרום בדיוק כשנלחמים על אהדת העולם.
וכהרגלו, גם לא דייק בעובדות. בימי הביניים, אחרי שנפטרו בעזה מעול הכיבוש הנוצרי של מסעי הצלב עם הסיפוח של צלאח א-דין, ידעה עזה תקופה של פריחה ושגשוג כבירת מחוז בילאד א-שאם באימפריה הממלוכית. המחוז השתרע מחצי האי סיני בדרום ועד לקיסריה בצפון. זה מה שאלי ישי מייחל לו? מישהו צריך היה לעשות גוגל לפני שדיבר, אבל גוגל, כידוע, הוא מומחיות של ראש הממשלה בבואו לכבות שריפות שאלי ישי לא נערך להן.
עוד מפניני כץ, אמירה שמכוונת כלפי ראשי המחבלים או עושי דבריהם או כל העזתים גם יחד, אי אפשר לדעת בהיעדר פירוט: "נצוד אותם כמו שצדים חיות טרף שפלות". כחקלאי בן חקלאים וכמי שהיה שר החקלאות בעצמו, כץ אמור לדעת שאין דבר כזה, חיות שפלות. יש רק בני אדם שפלים.
לשר להגנת העורף אבי דיכטר מועברים בזה, ביד רחבה, שלושה אותות שונים. את האיוולת הוא חולק עם אלי ישי, ב"צריך לפרמט את עזה", כאילו הייתה דיסק שטוח. אבל "להשיב הרתעה ליושנה" הוא פיתוח שלו עצמו, וכיוון שנשמע כה מבסוט מעצמו כשהגה את המלים, יישא ודאי ברמה את אות הזחיחות הלאומית בטרם-עת. זה עוד כלום לעומת הכשל העמוק, הבלתי נסלח, כשהוא עומד בלב ההריסות בקריית מלאכי ואומר למצלמה: "אם הם היו נכנסים למרחב מוגן היית יכול לראיין אותם עכשיו".
מרחב מוגן לא היה בבית ההוא, דיכטר מעולם לא התנסה בריצה למקלט עם שלושה זאטוטים, ומה לעשות שבדיוק אז, כשהטיל הקטלני פגע, כיפת ברזל הייתה מושבתת? אם ידע על כך בעת שאמר את הדברים, הוא באמת לא ראוי להיות שר להגנת העורף. אם ידע רק אחר כך, יתכבד נא ויילך להתנצל בפני משפחות המתים. אם נראה לכם שאכן יתנצל, אתם אנשים אופטימיים במיוחד.
לשר הביטחון אהוד ברק, איש עסוק מאד בימים אלה, ממתין אות הראיון התמוה. בערבו של היום השני למלחמה ובעצת יח"צנים בהולים, עבר כבוד השר השתלת אישיות. בלשכתו שבקריה, עם ז'קט כמו צבאי אבל לא שחור כי שחור אמנם מרזה אבל גם דכאוני, כשמאחוריו תמונה של אריק שרון המחייך אליו, ביקש השר "לחבק את תושבי הדרום". הוא דיבר נורא לאט, במתינות בלתי שגורה, והשתחל לפתיחת מהדורות החדשות בערוץ 1 ו-10. ב-2 ויתרו עליו ועל החיבוק שלו ועל תרגיל פתיחת המהדורה, השייך על פי קברניטי הערוץ לבנימין נתניהו לבדו.
בימי טרם בחירות אסור לקפח את האופוזיציה. אות ה"איך, איך זה קורה לי" מודבק על חזהו של שאול מופז, שנאלץ להסיר את פטריות הגרעין האיראניות משלטי הקמפיין שלו ובאמירותיו זיגזג בין תמיכה בצה"ל וביקורת על הממשלה, בין הצורך לקדם את תדמיתו הפוליטית-ביטחונית לבין הצורך שלא להתפרש כמי שעושה תעמולת בחירות. מי שהקשיב לו התקשה להבחין בהצלחה גדולה בכל אחד מן התחומים שעליהם דיבר.
ולבסוף, אות ה"מה אני עושה פה בכלל?" הוא של שלי יחימוביץ', לגמרי בזכות. החתומה מעלה מאמינה בזכותן וחובתן של נשים, פוליטיקאיות כמומחיות, להיות דיירות אולפנים מכובדות בימי שלום ומלחמה כאחד, ובלבד שלא יפגינו ארשת כה חסרת ביטחון לנוכח המצלמות. דווקא יחימוביץ', שלה יותר זמן מסך בביוגרפיה שלה מאשר לכל הפוליטיקאים גם יחד, צריכה הייתה להימנע מריבוי ה"אה...אה..." ששיגרה לאומה בעודה משבחת את צה"ל, מחבקת דרומיים ונזהרת מהסלמה. לפעמים, אפילו בימי מלחמה, אפילו אם אין ביטחוניסט בכיר במפלגה חוץ מפואד, צריך להתאמן קצת בבית על הטקסט כדי להישמע משכנעת.
ומעל כל אלה, זורח הכוכב המילולי של המבצע. ראש הממשלה בנימין נתניהו. מדוד וממלכתי, לא רץ לדבר כל רגע, לא מתלהם, מדבר אל העולם ועם העולם במילים שקולות שהעולם אוהב לשמוע - ארתור פינקלשטיין, הרווחת את זה ביושר.
לפנייה לכתב/ת 
