הנרטיב הפלסטיני - סיפור אהבה
בזמן שהסכסוך הישראלי-פלסטיני גובה קורבנות במסגרת חילופי המהלומות בין צה"ל לחמאס, קולנוענים ברחבי העולם מחפשים דווקא את הצד הפרטי והאישי שלו - ומפנטזים על סיפורי אהבה בלתי אפשריים בצל הכיבוש
נרצה או לא נרצה, הפלסטינים יישארו פה אצלנו בסביבה, וגם בתודעה. זה בלתי נמנע, הם כאן כדי להישאר - כשכנים טובים או כאיום בטחוני. אתם יודעים את זה, וכך גם העולם מסביב, שמזה שנים נושא עיניו אל המצב הנפיץ במזרח התיכון. אם חשבתם שהדברים הללו נעדרים מהמסך, אתם כמובן טועים. גם אם עוצמים עיניים חזק, הסכסוך נוכח בקולנוע בארץ ובעולם - ולא רק בסרטים דוקומנטריים או פוליטיים נוקבים. לאחרונה הוא צץ בדרמות אנושיות, לעיתים אפילו קומיות.
יתכן שיש הלימה בין ההתפתחויות באזור והשינויים הפוליטיים והחברתיים בעזה ובגדה המערבית (הרשות הפלסטינית שזנחה באופן מוצהר את המאבק המזוין לטובת זה האזרחי), לבין הנטייה להעמיק אל תוך החיים הפרטיים של האזרחים הפלסטינים: האתגרים, הקשיים, התקוות ובעיקר האהבות - תופעות שכל אדם יכול היה להזדהות איתן, לולא היו מתרחשות פה בשטחים, בצל הכיבוש הישראלי או הדיכוי החמאסי.
כל אלו טוענים את הסיפורים האישיים בתוכן פוליטי שמחלחל פנימה ומעצימים אותו. אין מה להתכחש לזה: בעולם מתעניינים בסיפור הפלסטיני - פחות בנרטיב הלאומי שלו, אלא יותר בזה האנושי האישי.
כשמדברים על העניין שמגלים האירופים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, האשמים המידיים הם כמובן הצרפתים. אפשר להבין אותם, שכן צרפת היא מרכז של התבוללות תרבותית-דתית של היבשת, בו מתערבלים צרפתים, ערבים ויהודים אחד בחיי השני (מה שנותן משמעות חדשה ומעודכנת לטריקולור "שלושת הצבעים" של צרפת). סרטים רבים נעשו על השילובים הללו בגבולות המדינה, ואלו מושפעים כמובן גם מהמתיחות במזרח התיכון. לאחרונה הם יוצאים אל השטח - השטחים.
כולנו משפחה
הסרט המדובר ביותר בגזרה מזרח תיכונית זו הוא "הבן האחר" ("The Other Son") של לוריין לוי - המנצח הגדול של פסטיבל הקולנוע בטוקיו בחודש שעבר, עליו זכתה הבמאית הצרפתית-יהודיה בפרס הבימוי. הסרט מגולל את סיפורו של יוסף - צעיר תל אביבי בן 18 (בגילומו של ז'יל סיטרוק), שבדיקת דם תמימה שעבר לרגל גיוסו מעלה כי הוא בן למשפחה פלסטינית. מתברר כי הוא הוחלף בטעות בתינוק יהודי בבית חולים ישראלי - תקלה שארעה בין סקאד לסקאד בעת מלחמת המפרץ.
הטריילר של "The Other Son"
הגילוי מטלטל את יוסף ומשפחתו, וכך גם את בן גילו יאסין (מדהי דהבי), שבאיחור רב מגלה כי הוא בעצם ישראלי. הטעות שנעשתה בבית חולים בחורף 1991 מביאה לתסבוכת רגשית בימינו. הבלבול הטבעי שאחז במשפחות נטען בהקשרים הלאומיים, וכך קורה למשל שלפתע אחיו של יאסין מתכחש אליו. יוסף לעומת זו מתלבט אם להתגייס או לא. המקרה שמתארת לוי מטשטש את הזהויות המשפחתיות והלאומיות ומזקק את התהיות של כל אחת מהדמויות לגבי מי ומה הוא.
"אני מקדישה את הפרס מעומק ליבי לילדים של ישראל ופלסטין", אמרה לוי בנאום הזכייה שלה בטוקיו: "העובדה שאני יהודיה גרמה לי להיות יותר מעורבת רגשית בסרט הזה". כך כנראה גם במקרה של תיירי ביניסטי - במאי טלוויזיה צרפתי שבסרט הקולנוע השני שלו, "A Bottle in the Gaza Sea" ("בקבוק בים של עזה"), מביא לנו רומן נעורים בלתי אפשרי משני צדי גדר המערכת.
הטריילר של "A Bottle in the Gaza Sea"
הסרט שייצא לאקרנים בצרפת בינואר הקרוב מגולל את סיפורה של טל לוין, נערה ירושלמית בת 17 (בגילומה של אגתה בוניצר), שנכנסה לטראומה בצל פיגועי הטרור בעיר. היא משליכה בבקבוק אל מי הים התיכון, ומבקשת להחליף רשמים עם חבר עט אקראי שייקרא את המכתב שבתוכו. נעים (מוחמד שלאבי, שמשחק גם ב"הבן האחר"), בחור בן 20 מעזה, מוצא את המכתב ומגיב באמצעות אי-מייל. כך נרקמת בין השניים מערכת יחסים וירטואלית, שהופכת לרומנטית - גם אם לא ניתנת למימוש.
העלילה הזו עלולה להזכיר לחלקנו את המקרה הטרגי של אופיר רחום, שנרצח על ידי מחבלים פלסטינים ברמאללה ב-2001, לאחר שביקש לפגוש נערה מקומית איתה יצר קשר באינטרנט. אולם ביניסטי משרטט סיפור אהבה אמיתי בין שני צעירים שמוצאים ערוץ הידברות וירטואלי, ומחפשים דרך לממש אותו במגבלות מציאות שרירה, קיימת ונוקשה, שאינה מאפשרת להם להתאחד.
לפעמים הים מביא בקבוק ומכתב, ולפעמים יוצאים ממנו דברים אחרים - מוזרים. כך בסרטו של העיתונאי לשעבר סילבן אסטיל הצרפתי, "When Pigs Have Wings" ("כשלחזירים יש כנפיים") מ-2011 - סאטירה פוליטית חמוצה-מתוקה שמציגה את סיפורו הקפקאי של דייג עזתי קשה יום בשם ג'פאר, שמעלה בחכתו חזיר חי וגדול. ג'פאר - אותו מגלם ששון גבאי שלנו - רואה בחיה פוטנציאל כלכלי, אולם מה עושים כשמדובר בבהמה אסורה הן מהצד היהודי, והן מזה האיסלמי.
הטריילר של "When Pigs Have Wings"
האגדה הסוריאליסטית הזו מתרחשת ערב ההתנתקות מעזה, וג'פאר מוצא עצמו תר אחר בתים מאמצים עבור החזיר שלו - כמו אצל מרביעת החזירים המתנחלת ילנה (מרים טקייה). אבל הסיפור הולך ומסתבך ומשתלב בהקשר הפוליטי, כשאנשי החמאס מתחקים אחריו ומאשימים אותו בשיתוף פעולה עם האויב, ואף מבקשים ללהק את החזיר כמחבל מתאבד - בשר טרי בשירות הג'יהאד, עשוי מדיום-וול. כל אלה הופכים את הסרט למהתלה משעשעת וחביבה, גם אם לא כשרה.
הצרפתים כאמור מראים עניין מיוחד בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אולם גם האמריקנים אינם מפנים מבט ממנו - לפחות אלו שאינם שבויים בסד הפוליטיקלי-קורקט. הבמאי והאמן הניו יורקי ג'וליאן שנאבל בוודאי אינו כזה, ובסרטו "מיראל" מ-2010 ביקש לגעת בקונפליקט מתוך ההתרחשויות ספוגות הכעס, המרירות והתסכול שבבית היתומות דאר אל-טיפל שבמזרח ירושלים, בצל הכיבוש הישראלי.
הטריילר של "מיראל"
כמו בדרמה "ברקיע החמישי" של דינה צבי-ריקליס, גם פה מתערבבים הלהט ההורמונלי בזה הלאומי. דרמת הנעורים נמזגת אל תוך הסיפור הגדול של המאבק הישראלי-פלסטיני דרך דמותה הזועמת של מיראל (פרידה פינטו), שלמרות הפצרותיהם של אביה ומנהלת בית היתומות (היאם עבאס) נסחפת אל המאבק הלאומי ערב הסכמי אוסלו. "מיראל" הוא סרט פוליטי, אין ספק בכך, אך הוא עושה שימוש באלמנטים דרמטיים משפחתיים ובעיקר נשיים רב-דוריים.
גירל פאוור
התסריט האוטוביוגרפי שנכתב על ידי רולה ג'יבריל, אשתו הפלסטינית של שנאבל, מציג את המורשת המשפחתית-נשית שלה לאורך השנים וכן את סיפור הנעורים הלא פשוט שלה: אהבה ראשונה ומשברי גיל ההתבגרות שנשאבים אל הקלחת של המשבר במזרח התיכון. גם סוזן ג'ורג' - במאית אמריקנית צעירה ממוצא סורי-לבנוני - כתבה את התסריט ל"חביבי" בהסתמך על נסיון חייה וסיפור האהבה הנואש שלה עם במאי תיאטרון מעזה לפני עשר שנים.
הטריילר של "חביבי"
בסרט (עליו כתבנו כאן בהרחבה בשבוע שעבר) אנחנו מתוודעים לסיפור אהבתם הנואש של בת דמותה של ג'ורג', לילה (מאיסה עבד אלהאני), ואהובה קאיס (קייס נאשף) בעזה. השניים מנסים לממש את אהבתם למרות ההתנגדות מצד משפחותיהם המסורתיות, הלחץ החברתי המופעל עליהם מצד אנשי החמאס, ומנגד הבידוד שנכפה עליהם מצד כוחות הביטחון הישראלים.
האנרגיות הנשיות פורצות גם בסרטה של דימה חמדאן, קולנוענית בריטית צעירה ממוצא פלסטיני, שביקשה להדגים בסרט הביכורים הקצר שלה "עזה-לונדון" את מצוקת הצעירים שיוצאים לחפש לעצמם עתיד בניכר, אך שורשיהם נטועים באדמה הבוערת של המזרח התיכון. גיבור הסרט בן 15 הדקות הוא מחמוד, סטודנט עזתי השוהה בלונדון האפרורית והגשומה ומוזמן לשיח רדיופוני בנוגע להתפתחויות החדשותיות מעזה שנמצאת תחת התקפת צה"ל בעת מבצע עופרת יצוקה.
הסרט "עזה-לונדון"
הקשר האינטימי הקרוב-רחוק של הבן ואמו נקטע שוב ושוב בצל ההתפתחויות. במהלך השידור מובאים טיעונים פוליטיים בנוגע למאבק, אולם אז עולה לשידור דודו של מחמוד פואד ומנכס את השידור לצורך יצירת קשר משפחתי - ערוץ תקשורת המונים שמשמש כערוץ תקשורת אישי. דרכו עולה הטרגדיה של אזרחי עזה הפשוטים.
סוגיית הצעירים הגולים בארצות המערב גולשת אל מעל לפני השטח גם בסרט "West Bank Brooklyn" מ-2002, בו מביא ראזי אלבוליווי את סיפורם של ארבעה חברים ניו יורקים ממוצא פלסטיני. הבמאי הצעיר מקפיד להתרכז בקשיים של הצעירים הללו הנאבקים בדעות קדומות של הסובבים אותם כלפיהם, כמו גם חשדנותם שלהם כלפי הסובבים אותם.
קטעים מהסרט "West Bank Brooklyn"
בין הארבעה ישנו עלי, שעובד למחייתו כמטפל בזקן יהודי נכה, בעוד שאחיו מוסטפה נאלץ להינשא לנערה שנבחרה על ידי אביו. חברם מחמוד הופך לאנטישמי ומחפש נקם על מות קרוב משפחתו מאש צה"ל בשכונות החרדיות של ברוקלין, בעוד שסדאם (אותו מגלם אלבוליווי עצמו) מנסה להתכחש לשמו ולמוצאו בהתחזות לצעיר היספאני. הדרמה המרירה מציגה היבטים שונים של הגלות, חוסר ההשתלבות והשאיפה לחיים חדשים ועצמאיים בעיר הגדולה.
הגדה המערבית והעולם המערבי
הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סכסוך מר ונורא ובצדו קורבנות רבים משני הצדדים, אולם יש מי שמצליח גם למצוא בו גם היבטים הומוריסטים. כך במקרה של ארי סנדל, במאי יהודי צעיר מלוס אנג'לס שיצר את המיוזיקל הקומי "West Bank Story" ב-2005 ואף זכה עליו - לא תאמינו - באוסקר לסרט הקצר.
הסרט הקצר "West Bank Story"
"West Bank Story" מספר על דוד (בגילומו של בן ניומרק), חייל ישראלי שמתאהב בפטימה הפלסטינית (מורין דה-וולף), קופאית בחומוסיה משפחתית. הסיפור מסתבך כשקרוביו של דוד פותחים דוכן לפלאפל ומציבים מכונה לייצור מזון מהיר על שטח החומוסיה.
התגובה הקשה באה בדמות הרס המכונה על ידי הפלסטינים "אקט של טרור", שמסלים את המשבר, מביא להקמת גדר הפרדה, וגורם לשבר במרקם השכונתי וגם לשברון לבם של האוהבים הצעירים.
כך מוצג הקונפליקט הנורא באופן מוזיקלי קומי בהשראת המחזמר המפורסם "סיפור הפרברים" ("West Side Story"). הוא מבקש לדבר לפני הכל על האנשים הפשוטים - סיפור אהבתם של דוד ופאטימה. הוא מבקש לעורר רגישות לאדם הפרטי - משהו שאנו נוטים לשכוח בעיקר בימים של מלחמה. לפעמים צריך את המצלמה כדי להזכיר לנו את זה - ויש מי שמנסה, למזלנו - בחו"ל וגם אצלנו. הנה, עובדה: הסרטון המוקומנטרי של איתמר רוז "ערפאת מבקר בשדרות", בו היוצר הישראלי מבקר בעיר המופגזת כשהוא מלווה בידידו הפלסטיני ומחפש פתיחות של התושבים לסיפורו:
צפו בסרטון המוקומנטרי "ערפאת מבקר בשדרות"
