קו פרשת המים: נפגעות המקווה שוברות שתיקה
המים מלוכלכים, הקירות מתקלפים, הבדיקה פולשנית והבלנית מהגיהנום. אלו הן רק חלק מהסיבות שהופכות עבור נשים רבות את הביקור החודשי במקווה לחוויה לא נעימה ואף משפילה. חמש נשים החליטו לשבור את קשר השתיקה: "הגיעו מים עד נפש"

הביקור במקווה הוא, ללא ספק, אחת החוויות העדינות והרגישות שעוברת אישה יהודית מאמינה מדי חודש, אבל בישראל של 2012 הוא עלול להפוך בקלות לאירוע של פגיעה והשפלה. עם זאת, רוב הנשים הטובלות לא יעזו לדבר על כך, שמא הביקורת הלגיטימית תתפרש כאקט של מרידה בממסד הרבני-הלכתי.

 

>> כניסה מהירה לפייסבוק שלנו - כאן! <<

 

אחרי מפגשים רבים עם "נפגעות מקווה", בחרו חמש נשים להפסיק לשתוק ולהתחיל לשנות את המצב. וכדרכן, הם לא מחפשות לעשות גלים - רק "אדוות", כשמו של הכנס אותו יזמו ומתקיים היום (ד'). בימים האחרונים הוצפה ירושלים במודעות הקוראות לנשים טובלות להתחיל "לדבר על זה" - "זה" שאין להזכיר את שמו: המקווה. לדבר על "חוויית משתמשת" גם כשמדובר בטקס דתי ואינטימי כטבילה. הן רוצות להשמיע ביקורת, אבל מתוך המסגרת ההלכתית.

 

"אני עומדת שם רק עם מגבת"

נעמה פלסר, מנהלת התוכנית "עבודה שבגוף" ושותפה בפורום "טובלות", אומרת כי "המקווה הוא המרכז הציבורי הדתי-אינטימי. מתוקף ההלכה הפורמלית, הוא מוצע רק לנשים. מדובר באחד הצמתים הכי רגישים ומשמעותיים ביהדות, טקס המסמל מפגש של גוף והלכה. לצערי, נשים רבות חשות מאוד לא מרוצות מהמצב הקיים והנוכחי".

 

רבות משלמות מחיר על "תענית הדיבור". מקווה בכפר סבא (צילום: קובי וולף)
רבות משלמות מחיר על "תענית הדיבור". מקווה בכפר סבא (צילום: קובי וולף)

 

פלסר אומרת כי מדובר בנושא שנשים דתיות אינן מדברות עליו כלל. "מדריכת הכלות מלמדת אותנו להסתיר ולהסוות את כל מה שקשור למקום הזה ולהליכה אליו. אבל למציאות המושתקת הזו יש מחיר גבוה. מישהי סיפרה לי על חוויה לא נעימה שהיא עברה במקווה. שאלתי אותה: 'למה לא מחית?' היא ענתה לי בכנות: 'את צריכה לזכור שאני עומדת שם רק עם מגבת".

 

מעמד האישה משתקף במים

לדברי חברות הקבוצה, טובלות רבות משלמות את המחיר הנפשי על "תענית הדיבור" הזו. חברות הארגון החדש "אדוות" אספו אין-ספור דיווחים על חוויות מקווה, כדי לאבחן במדויק את כשלי המערכת, והן מקוות למצוא את הגורם המתאים במשרד הדתות שיהיה מוכן גם להאזין.

 

ד"ר נעמי מרמון-גורמט, שהקדישה את עבודת הדוקטורט שלה בסוציולוגיה לדיני אישות, מפרטת את הבעיות בהן נתקלת הטובלת הישראלית: "אחד הדברים המשמעותיים ביותר זה עניין הניקיון והאסתטיקה של המקוואות. מקום מלוכלך או עלוב עם קירות מתקלפים, אומר הרבה מאוד על המקום של האישה בתוך הקהילה. בייחוד כשבית הכנסת, מוסד גברי בעיקרו, תמיד מסודר ומטופח. זה אומר משהו, עד כמה האישה חשובה או לא באותה החברה".

 

"מאוד מעניין היה לגלות שדווקא מקוואות של חצרות חסידים, הן מהמושקעים והמטופחים ביותר. בחלק מהחסידויות בונים מקוואות שנראים ממש כמו אולמות חתונה. דואגים שהטובלת תרגיש כמו מלכה, מעצימים אותה, ולא חוסכים על זה בכסף. החיסרון הבולט של המקוואות האלה, הוא שבהתאם לחומרות המיוחדות שלהם, האישה שם צריכה לעבור דברים שלא הייתי ממליצה עליהם. לכן עבור רובנו - המקוואות האלה מחוץ לתחום".

 

בדיקות גופניות ו"חידון תאריכים"

הסיפורים על "הבלנית מהגיהינום" שייכים לקטוגריה השנייה של חוויות מקווה לא נעימות. "אין ספק שהיחס של הבלנית הוא קריטי", אומרת מ', בלנית ותיקה. "כשאת עומדת ערומה מול מישהי, ההגנות שלך באופן טבעי מאוד חלשות, וכל הערה או התנהגות מזלזלת פוגעת הרבה יותר".

 

בדיקות אינטימיות המקובלות במקוואות שבריכוזים החרדיים, הופכות לחוויה לא פשוטה בדרך אל מימיי המקווה. מרמון-גורמט סבורה שבעוד שנשים חרדיות רבות מוצאות נחמה באשרור של הבלנית, דתיות-לאומיות חשות מושפלות כשהבלנית מעניקה להן ציון "עובר". "אישה חרדית מצפה שהבלנית תבדוק אותה ותגיד לה 'את מושלמת - עשית הכל עשר', אישה דתית לאומית לא".

 

"אם היא שכחה או התבלבלה - היא לא תטבול באותו ערב" (צילום: גיא מעבר לדמיון)
"אם היא שכחה או התבלבלה - היא לא תטבול באותו ערב" (צילום: גיא מעבר לדמיון)

 

מ', לעומתה, סבורה כי מדובר בעניין הלכתי פרטי, שאינו מעניינה של הבלנית: "זה מגיע למצבים אבסורדיים שרגע לפני הטבילה, כשהן עומדות ערומות, אחרי בדיקה די פולשנית, הן עוברות 'חידון': 'מתי היה הפסק הטהרה שלך?' 'עשית את זה?' 'ועשית את זה?' ואם היא שכחה או התבלבלה, היא לא תטבול באותו ערב. תארי לעצמך מה זה, שאת צריכה לזכור לשנן את כל התאריכים, שחס וחלילה לא תתבלבלי, והבלנית, או יותר נכון ה'דורמנית', תחסום אותך".

 

חברה נוספת בקבוצה, נחמה שולמן, יועצת הלכה ועורכת האתר "מקווה נט", מפעילה את מקווה פקיעין בת אביב, שם היא פוגשת את מה שהיא מכנה "פליטות המקוואות" מבני ברק. לדבריה, אלו נשים חרדיות שמאסו בחיטוט ובחידון הבלתי פוסק, ובחרו לבוא לטבול באווירה אחרת.

 

"אני לא מסכמה עם נעמי שזה תְלוי מגזר, כי אני רואה את הנשים החרדיות שבאות אלי", אומרת שולמן. "הן נשים שמקווה הוא חוויה שלילית עבורן, בגלל האלמנט הפולשני הזה של הבדיקות. זה לא עניין מגזרי. גם עבורי ככלה צעירה - הבדיקה של הבלנית ענתה על צורך של אישור מגבוה של סמכות, כי כך חונכתי. היום? שמישהי רק תעז לגעת בי!"

 

לדבריה של שולמן ההכנות לקראת המקווה הן עניינה הפרטי של האישה: "כמו שלאף מתפלל בבית הכנסת לא בודקים את הציציות, כדי לראות אם הן כשרות או לא, לפני שהוא מברך עליהן - אין שום סיבה הלכתית שנשים תעבורנה את הבדיקות האלו. זו אחריותן הבלעדית".

 

הגברים לא מבינים את הסבל

פלסר סבורה כי לחינוך המיני ולציפיות ממוסד המקווה, יש תפקיד חשוב במעגל הקסמים המתמשך של ההידרדרות וההדחקה. "אני פוגשת נשים פגועות, ולפעמים בא לי לבכות. אלפי שקלים הן שלמו על הדרכת כלות, ואפילו לא זכו לראות תרשים של האזור האינטימי כדי להכיר את עצמן טוב יותר. אמרו להן: בעלך ידע מה לעשות, וזהו".

 

לטענת חברות הקבוצה, נשים רבות מאוד, שטבלו וסבלו, מחפשות אלטרנטיבה. נחמה שולמן מספרת כי יותר ויותר נשים בוחרות שלא לפנות לרב בשאלות הלכתיות סביב עניין המקווה, אלא לדבר עם "יועצות הלכה" - מוסד חדש יחסית של נשים שעברו לימודים הלכתיים מקיפים, והוסמכו לתת מענה ויעוץ בשאלות הלכתיות.

 

"אפילו נשים חרדיות, שבעבר היו שולחות את ה'מראות' שלהן (כתמים החשודים כדם נידה) דרך הבעלים לרב - עכשיו פשוט באות אלי, מרימות טלפון, או פונות דרך האתר 'מקווה נט'. ככל שאישה יותר נפגעה, כך היא משתדלת למצוא אופציות אחרות".

 

"לצערי, הרבנים כגברים - ולא מתוך כוונה רעה - פשוט לא מבינים את תהומות הסבל שאליהם פגיעה יכולה להוביל", אומרת פלסר. "אנחנו לא מוכנות להמשיך לשתף פעולה עם ההשתקה, עם המצב הזה שאם את מרושתת טוב - תדעי לאן ללכת, ואם לא - אז תפלי על הבלנית הנוראית והמקווה המתפורר. אנחנו רוצות שיכבדו אותנו. יש לנו מה להגיד, ואנחנו רוצות להישמע".

 

אומרים לנו שיש טבילה אחרת

אז מה צריך לתקן כדי להפוך את המקווה לחוויה רוחנית טובה? ואיך אפשר להתמודד עם הבלניות-ברקודות המוצבות בכמה מן המקוואות? לחברות הקבוצה יש לא מעט פתרונות מעשיים. גם הבלניות, לדידן, הן לא נשים רעות - אלא רק נשים שרע להן. עובדות מדינה שזוכות לתנאים משפילים, ומקבלות משכורות רעב הנמוכות בהרבה מאלו שמקבלים מקביליהן הגברים, משגיחי הכשרות, למשל. "וכשבועטים בך", אומרת מ', "את לא תנקי ולא תהיי נחמדה - את תבעטי בחזרה".

 

רבים מהמקוואות החסידיים דווקא, נראים כמו אולמות חתונה. אך ההחמרות ההלכתיות בהם, מרחיקות את הטובלות (צילום: גיא מעבר לדמיון)
רבים מהמקוואות החסידיים דווקא, נראים כמו אולמות חתונה. אך ההחמרות ההלכתיות בהם, מרחיקות את הטובלות (צילום: גיא מעבר לדמיון)

 

מקווה לא תמיד חייב להיות חוויה רוחנית הוליסטית", אומרת שולמן, "לכל טובלת יש ציפיות שונות: יש את זו שטובלת רק כדי שהיא תוכל לקיים יחסי מין, יש את זו שלא טובלת כדי להעניש את הבעל, ויש את אלו שהולכות רק לים. יש גם נשים חילוניות שטובלות, רק כי זה עושה להן טוב".

 

בלהה קריצר-אריכא, המגדירה את עצמה כ"מלוות טבילות רוחניות", חשה שהיא מכפרת על חטאי ממסד המקוואות, כשהיא לוקחת נשים לחוויה רוחנית מתקנת במים. "אני טובלת בשוהם, שם הבלניות מכירות אותי, ונותנת לי את המקווה הכי פנוי. אני יושבת דקות ארוכות על הבריכה עם עצמי, וחושבת על החודש שעבר עלי, מזמינה אלי את החודש הבא, ורק אז יורדת למים.

 

"זה הפך לחוויה כל כך מעצימה, שהיא ממש חלק מההתפתחות שלי בכל חודש. אני עירומה מול האלוהים שלי, מברכת בשם ובמלכות, אין עוד כזה דבר ביהדות.

כשאני משתפת נשים בחוויה הזו, הן אומרות 'גם אני רוצה".

 

"הביקורת לא מגיעה מהרצון למרי", אומרת מ'. "אנחנו לא ילדות בנות 20. הביקורת באה ממקום מאוד בשל של לקיחת אחריות: אנחנו באות ואומרות שיש ליקויים, וצריך לטפל בהם בחזקת 'לא תעמוד על דם רעיך'. נקודת המבט שלנו מבקשת להוסיף אור ורוחניות לנישה הזו, שלא תהיה רק 'מצוות נשים מלומדה".

 

"עבור נשים דתיות - זה לא האינסטינקט הכי טבעי לשים מודעות 'מקווה - בואו נדבר על זה' בכל רחבי העיר", מסכמת פלסר. "אבל באמת שהגיעו מים עד נפש".

 

כנס "אדוות" נערך היום (ה') ב-17:30 בשדרות הרצל 124, ירושלים.

 

 

קישורים ממומנים
 תגובה חדשה
הצג:
כל התגובות לכתבה קו פרשת המים: נפגעות המקווה שוברות שתיקה
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מים עומדים
אנימציה: דפנה סודרי
הגיעו מים עד נפש
אנימציה: דפנה סודרי
"הרבנים, כגברים, לא מבינים את תהומות הסבל". נעמה פלסנר
צילום: גיא מעבר לדמיון
"היום? שמישהי רק תעז לגעת בי". נחמה שולמן
צילום: גיא מעבר לדמיון
צילום: ג'ודי סיגל-איזקוביץ
"מצב המקוואות אומר הרבה על המקום של האשה בקהילה", ד"ר נעמי מרמון-גורמט
צילום: ג'ודי סיגל-איזקוביץ
ynet ספיישל
ביטוח