די לציניות, האהבה לא מתה. אולי היא קצת חולה

אתם יכולים לקרוא לי נאיבית, אתם מוזמנים לקרוא לי תלושה, ילדותית, מחבקת עצים, או לשלוח אותי לבלוק באסטר להחזיר את הסרט שבו אני חיה, אבל גם היום, ממרום גילי המופלג (32 חורפים וחצי), ולאחר כמעט עשור של זוגיות מהמיינסטרים לצידו של בעלי שיחייה, אני לעולם אמשיך להאמין באהבה, ובכל רגע שיזדמן לי, אצעק בקול: האהבה לא מתה! לאחר מכן, אלחש: נו שויין, אולי היא קצת חולה.

עוד בנושא:

לפעמים אני חושב שככה מרגישה אהבה מתה

אהבה עם סוף ידוע מראש

שגרה זה רע: 40 דרכים להתאהב מחדש

ככל שעובר הזמן, ככל שאנחנו מתבגרים, חווים ומתנסים, עצבי הרגש שלנו מתקהים ומתכנסים בתוך חומות הציניות והסרקזם. מה ששימח אותנו פעם, מעלה בנו היום גיחוך, ומה שנגע בנו וריגש, הפך לקאלט פארודי מיושן (מי מכם שכרגע עלתה בראשו הסצנה הנודעת, בה יהודה ברקן רץ בהילוך איטי לעבר בנו, כשאגלי זיעה על פניו וברקע מתנגן השיר "לתת", מוזמן להרים את ידו).

הפכנו לאנשי אינסטנט מהסוג המחוספס. מרוב כל הריגושים שאנו מעמיסים על עצמנו, לא נותר בנו מקום פנוי למניירות קטנות של רגש ומחוות רומנטיות פשוטות. המונח "הליך הדרגתי" הפך לצירוף מילים גס, והעלייה שאחרי הירידה הפכה לקלישאה. מתי זה קרה? מתי ויתרנו על הסבלנות שלנו? מדוע רק מעטים מאיתנו מוכנים לתת צ'אנס נוסף, ואיך זה משפיע על הזוגיות שלנו?

כנראה שעכשיו זה השלב בו אני אמורה לפרוש בפניכם כמה עצות ייעול ותרגילי קסם לשימור הזוגיות בעידן "הזבנג וגמרנו", אבל לא. אני לא יועצת זוגית ולא קואצ'רית לאהבה, אני בדיוק כמוכם, שטה לי בימה הגואש של זוגיות ארוכת השנים. ישנם ימים בהם אני אוחזת עיקשת בסיפונה של הטיטניק ובימים אחרים ניצבת גאה על סיפונה של ספינת האהבה.

פרפרי תעתוע שחוקים

ואם בכל זאת אתם שואלים אותי מהי הדרך, אז לדעתי מדובר בשינוי תפיסה, בהחלטה מושכלת שלנו לתת ביטוי לרגש, לסבלנות ולאמונה. כל אחד מאיתנו חווה או יחווה שרטון במערכת היחסים שלו, וגם אם לא, בואו נודה, השנים עושות את שלהן. את כבר לא נמסה כסורבה לימון על גג פח לוהט כשהוא אוחז בגופך. ואתה כבר אינך מחזיק את עצמך מלהסתער עליה למראה קימורי גופה הענוג. פרפרי האהבה שריחפו בקרבכם הפכו לפרפרי תעתוע, והביחד כבר מזמן הפסיק לפעול מכוח האינרציה.

ואז מגיעה הפרידה, ואיתה הטענה שהכל נגמר, ושהאהבה מתה, ואני טוענת שלא, האהבה לא מתה היא רק כבתה! חשבתי לעצמי: אולי לפני שאנחנו מסמנים וי על עוד מערכת יחסים שהגיעה לפרקה, מתגרשים מפרפרי התעתוע השחוקים והולכים לחפש לנו פרפרי אהבה חדשים ונמרצים, נעצור לרגע ונפשפש במעשינו. נשאל עצמנו האם עשינו הכל בשביל לעורר את מה שרדום? האם נלחמנו בכדי להדליק את מה שכבה? יכול להיות שבמקרים מסוימים, אנחנו נחפזים לנתק את החולה מהמכשירים וקובעים את מותו בטרם עת.

חשוב לזכור שכל דבר חדש הוא קסם, אבל דבר ישן שהתחדש, זהו נס אלוהי. אחרי כל זאת, חשוב לי להבהיר, אינני מעודדת אף אדם להישאר בזוגיות הרסנית, חלילה, תמיד טענתי שלחיות בפשרה זו גזרה נוראית.

כל מה שאני אומרת זה שאל לנו להקל עם היד על ההדק, ושלא יזיק לנו עם ניטע בליבנו עוד קורט של אמונה באהבה, לפני שאנחנו עושים מהלכים אימפולסיביים או דרסטיים.

ובאשר אליכם, הזוגות המתנדנדים, אתם שמתלבטים, שביום אחד חשים קרובים וביום אחר אויבים - עצרו רגע ודמיינו את עצמכם בעוד שלושים שנה מהיום. דמיינו את התחושה הזו של הביחד אחרי שעברתם כברת דרך שלבטח היתה רצופת מכשולים.

אתם מסתכלים אחד בשני ואז אחד על השני, כבר לא צעירים, מעט עייפים, אבל העיניים נשארו אותן העיניים שאוחזות באותו המבט. מבט שליווה אתכם כמעט בכל מקום במשך כל כך הרבה שנים. מבט שמלווה אתכם עד היום. ואיזו תחושה של התעלות זו, תחושה של ניצחון.

לכל הכתבות והעדכונים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים