פיליפ רות מסיים בזעם
ברומן "זעם" מאת פיליפ רות, שהודיע לאחרונה כי לא יכתוב יותר, הוא מוכיח גם לקוראיו הספקנים כי הוא מסוגל לכתוב עלילה מהודקת שלא מסתכמת בסטראוטיפ היהודי. ביקורת

יש לא מעט קוראים הרואים בפיליפ רות סופר מוכשר ואובססיבי הכותב את עצמו. הכוונה היא לחוות דעת שגורסת כי רות כותב את המורסות הנפשיות האין סופיות שלו, את היהדות הנוירוטית שלו, את הקפריזות הגבריות שלו, ללא הרף, ובאותה תצורה רקורסיבית לכל אורך ספריו - כאילו אם קראת ספר אחד שלו, במידה מסוימת קראת את כולם.

 

 

מכאן שאולי אפשר להסתפק רק במוכרים שבספריו כמו "הקנוניה נגד אמריקה" או "מה מעיק על פורטנוי". כמובן, אפשר להבין מהיכן נובעת התיאוריה הזו, אפילו בלי לשפוט אותה בחומרה (למרות שלשפוט אותה בחומרה יהיה רעיון לא רע כשלעצמו), אבל אם מישהו רוצה הוכחה חד-משמעית לכך שרות הוא גם, ואולי קודם כל, סופר מגוון, בעל יכולות נפלאות לא רק לכתוב דמות גבר יהודי נוירוטי ואובססיבי, אלא לרקום סיפור עלילה מבריק ובעל ממדים רבים - שכמובן, הדמות הראשית בו היא גבר יהודי נוירוטי ואובססיבי - הוא יהיה חייב לקרוא את "זעם".

 

"זעם", מאת פיליפ רות. ילדות שהתחילה באטליז (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
"זעם", מאת פיליפ רות. ילדות שהתחילה באטליז (עטיפת הספר) 

     

    אולי כדאי להביט אחורה

    "זעם" מספר את סיפורו של מרקוס מסנר, בן יחיד למשפחה יהודית שגדל באטליז של משפחתו, וילדותו עוברת עליו בין מיכלים מדיפי צחנה של שומן עופות, בהמות שחוטות ומופנמות חברתית בנוארק. בשלב מסוים אביו הגאוותן לוקה במחלת נפש שכוללת פרנויות וחרדות שהולכות ומשבשות עליו את דעתו, וזאת בתקופה שהפסיכולוגיה היתה בושה חברתית.

     

    בסופו של דבר אשתו רואה בגירושים את הפתרון היחידי, בטח לפני טיפול מקצועי ש"יביך את בעלה". למרקוס אין ברירה אלא לברוח לקולג' הראשון האפשרי, שם למעשה הוא נחשף לעולם של בהמיות, הטרוגניות חברתית, ונאלץ ללמוד להתנהג בתוך עולם רגשי בלתי הגיוני. מרקוס מביא עמו לעולם הזה ארגז כלים מוסרי מהבית, ועל פיו הוא מתנהל.

     

    כל זה קורה בתקופה בה מתרחשת מלחמת קוריאה כפצצה שכל הזמן מתקתקת מעל הדמויות, אבל לא כולם שומעים את תקתוקיה. מי שיסולק מהקולג', יישלח במטוס הראשון לשוחות המוות הבלתי נגמרות מעבר לאוקינוס. למעשה, מה שמרקוס עובר הוא סוג של "חניכה ספרותית", אבל הרבה יותר מתוחכמת ומרובדת מסיפורי חניכה קלאסיים נוסחתיים יותר או פחות. זו בעצם חניכה והתפכחות, אבל חניכה מאוחרת ולא חניכת נעורים. אמנם, באופן מסוים, מרקוס הוא מתבגר מאוחר. הוא מגיע לקולג' מבושל במידה מסוימת, אך טרם חווה אהבה, מין, חברות,התנהלות חברתית כללית, וסמכות וצורה של חיי קהילה.

     

    בקולג' מרקוס לומד להבין כמה העולם הוא בעייתי, והקודים ההתנהגותיים שבו הם בלתי הגיוניים. הוא מפנים עד כמה המציאות כל הזמן מאלצת אותך לנסות להתכופף כנגד עצמך. העולם שסביבו הוא עולם בעל קוד גנטי שמקפד את האינדיבידואל. זהו עולם שיכול לקרוא לעצמו ליברלי ומתקדם, אבל בעצם הוא חשוך עם סממנים פאשיסטיים, וא-מוסרי בהגדרתו.

     

    קנקן התה הרותח

    העולם של מרקוס מוביל אותו לטרגדיה בלתי נמנעת. מרקוס לא יכול להתנהל בעולם הזה עם מערכת קודים מוסרית על פי ברטרנד ראסל, המאור הגדול שלו. ראסל, הפילוסוף הבריטי, התנגד, בין היתר, לכל הדתות ובעיקר לנצרות, וניסה להוכיח זאת על פי היקש לוגי. כך הוא כתב: "אם הייתי טוען שמסתובב בין כדור הארץ לשמש קנקן תה במסלול אליפטי, לא היה ניתן להפריך את הטענה שלי כל עוד הייתי דואג לציין שמידות הקנקן כה קטנות, כך שלא ניתן לצפות בו גם באמצעות הטלסקופ החזק ביותר. אך אילו הייתי ממשיך בטיעון, ואומר כי מכיוון שלא ניתן להפריך את הטענה, תהיה זאת עזות מצח מצד ההיגיון האנושי לפקפק בה, אחשב בצדק למי שמדבר שטויות.

     

    "אם, לעומת זאת, יטענו לעצם קיומו של קנקן תה כזה בטקסטים עתיקים, ילמדוהו כאמת מקודשת בכל יום ראשון, ויחדירו אותו לראשי תלמידי בית ספר, אז פקפוק באמונה כזאת ייחשב לסימן לחריגות, ועלול להוביל את המפקפק לטיפול פסיכיאטרי בעידן הנאור, או לאינקוויזיציה בעידן קדום יותר".

     

    לצד המהות של משל קנקן התה המפורסם של ראסל, מגיע מרקוס מסנר לאקדמיה, ואכן מרגיש במידת מה את רוח האינקוויזיציה. לא בכדי אהובתו אוליביה מסיימת את דרכה במוסד פסיכיאטרי. גם היא סימלה ניסיון לשחרור ליברלי אמיתי, מאותו עולם שמרני, שממשיך לטעון שאכן יש קנקן תה בין כדור הארץ לשמש. ולמרות שאי אפשר להוכיח אותו, התה שבקנקן הזה רותח והוא נשפך, וגורם הן לאוליביה והן למרקוס כוויות שאי אפשר להגליד מהן,

    כוויות שיובילו אותם אל כיליונם.

     

    אחת הסצנות הבלתי נשכחות בספר היא כשמרקוס מגיע לפגישה אצל הדיקן השמרן והנפוח, הרפובליקני הסטריאוטיפי, וכל השיחה ביניהם, כל הטיעונים, הם מלאכת מחשבת מפוארת, וכן דיאלוג מושחז וצולפני כפי שרות ידע תמיד לכתוב ברגעיו היותר כבירים. כך גם מטען הנפץ הדרמטי שמושתל בתחילת השיחה, הוא כזה שמתפוצץ בסופה, ומוביל בצורה אלגנטית וכה מפתיעה אל המשך הסיפור.

     

    הסצנה הזו כנקודת ציר, ובכלל, כלל הנרטיב ברומן מוכיח שמלבד פואטיקה שותתת ורקורסיבית, ותמות של קהילת המהגרים היהודיים בניו יורק, רות יודע לטוות עלילה בגאונות פשוטה בה דבר נובע מדבר, אך מצליח להפתיע. כמו כן, מכיוון שהספר עצמו קצר יחסית, הסיפור נתפר בצורה מהודקת ואלגנטית. תפירה זו הופכת את "זעם" לאחת היצירות המזוקקות ביותר של רות.

     

    "זעם", מאת פיליפ רות. מאנגלית: אמיר צוקרמן. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 159 עמ'.  

     

      קישורים ממומנים
       תגובה חדשה
      הצג:
      כל התגובות לכתבה פיליפ רות מסיים בזעם
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      ביקורת
      צילום: שלום בר טל
      פיליפ רות. מסע התבגרות אמריקני על רקע מלחמת קוריאה
      צילום: שלום בר טל
      7 לילות
      ynet ספיישל