המציאות ספגה מכה: בית אורן, שנתיים אחרי האש

"הגעתי לפה לפנות בוקר, ביום הראשון של השריפה. הנסיעה מכלא דמון כאילו נלקחה מהסרטים, כשענפים בוערים נפלו עליי בדרך. כל הבית שלי היה שרוף. פה בקיבוץ זו הייתה מלחמה, הרטיבו אותנו כל הזמן עם מים. נכנסתי הביתה ולקחתי אלבומים של הילדים וקצת תכשיטים, וזהו. ואחר כך השיקום".

שנתיים לאחר השריפה הגדולה בכרמל, תושבי קיבוץ בית אורן מנסים עדיין להכיל את הלהבות, משימה מורכבת כשכל נקודת מבט חושפת טפח נוסף מהאסון. כאן שדרת בתים שנהרסה כליל, למעלה צמרות עצים מפויחות ובאופק זווית התבוננות חדשה, כל כולה מעשי האש המשתוללת.

"על השריפה חושבים כמעט כל יום", הודה אוהד, תושב הקיבוץ, תוך שהוא מנסה לאתר מעט נחמה מתוך ההרס. "תסתכלו על הנוף, רואים פה מעתלית ועד אולגה", אמר וטפח על גב בתו התינוקת. "יש לי שקיעה מדהימה בסלון".

הסלון האמור הוא חלק מביתו החדש, לא רחוק ממקום מגוריו המקורי, שנפגע קשה בשריפה. "הרצפה התפוצצה, הבטון של הקיר התפוצץ, אבל לנו יחסית יצא טוב. שדרה שלמה לידינו נהרסה. שלושה חודשים גרנו בחדר של 12 מטר רבועים בבית מלון, עם שני ילדים קטנים ושני כלבים. שלושה חודשים קשים. כול יום, לפני שהלכנו לישון, חשבנו מה לעשות עם הילדים כשהם יחזרו מהגן. זה היה חורף, קר, ואין לי איך לבשל להם ארוחת ערב. כל פעם התעלקנו על חבר אחר או מישהו מהמשפחה".

בית אורן, היום. "על השריפה חושבים כמעט כל יום"(צילום: אבישג שאר ישוב)

אנדרטת הזיכרון, סמוך ליישוב. "הפכה לחלק מהנוף"(צילום: חגי אהרון)

נזקי השריפה בקיבוץ. "החיים נמשכו בפרספקטיבה שונה"(צילום: ערן יופי כהן)

יום השנה לשריפה מצריך, כצפוי, התמודדות עם שאלות כתבים שמציפות את הזכרונות הבוערים, אך חלק קטן מתושבי הקיבוץ מצהיר כי המשיך הלאה. "אני כבר שכחתי מזה", אמר גיל, אחד התושבים שמצליח להתגבר גם על אנדרטת הזיכרון הענקית שהוקמה מול ביתו. "בהתחלה זה היה נורא צורם ואחר כך זה הפך לחלק מהנוף. פעם בכמה ימים, כשאני עובר שם, אני רואה את זה".

חיי היומיום, עם זאת, השתנו מעט בעקבות האירועים. "המשכנו את החיים בפרספקטיבה שונה. היו לי בית ורהיטים מעוצבים, וראיתי שזה תוך שנייה נשרף. עכשיו עשיתי בית יותר פשוט, יותר רגוע, שאם יישרף לא נבכה על הרהיטים", הבהיר.

נזקי השריפה בבית אורן. "המציאות ספגה מכה"(צילום: אבישג שאר-ישוב)

(צילום: נועם מושקוביץ)

(צילום: גיל יוחנן)

(צילום: גיל יוחנן)

(צילום: גיל יוחנן)

(צילום: מתי אלמליח)

את אחד המקלטים הקרובים לשיפולי הקיבוץ הפך נדב בן ה-26, יחד עם חבריו, לחדר חזרות של ההרכב האינסטרומנטלי שלהם. המבנה נראה מפויח, אך בירור קצר העלה שמדובר בזפת שאמורה למנוע התלקחות ולשמור על המקום, שממנו בוקעים כעת באסים. "מעלינו יש דק מעץ שבער לחלוטין. כשנכנסתי, ניגשתי קודם כול לאחד התופים שעשוי מעור, ויוצא מכיוון אם הוא מרגיש חום. נתתי מכה ושמעתי שהוא נמצא באותו כיוון בדיוק, והבנתי שלא נכנס לפה כלום".

בערב השריפה, הופיע ההרכב בירושלים, וחבריו חזרו לקיבוץ רק אחרי יומיים. "כשנכנסתי, ראיתי את המועדון של הקיבוץ, שהכיל כל שבוע 600 איש מהאזור, הוא היה מפוחם לגמרי וקרס לתוך עצמו", סיפר נדב ל-ynet. "התקדמתי וראיתי בתים שרופים של חברים. כשהגענו לשכונה של אמא שלי, ראיתי שהבית שלה חצי שרוף, ובסוף הגענו לאזור של החבר'ה הצעירים, ושם לא ראינו כלום כי הכול היה שרוף".

האש ומאמצי הכיבוי בבית אורן. "להתחיל הכול מחדש"(צילום: שלומי ניסים)

(צילום: נועם מושקוביץ)

(צילום: אנדריי גולדיס)

השריפה הכתה באופן דרמטי בקיבוץ בית אורן, וגרמה נזקים גדולים למבנים רבים. שדרת בתים שלמה נהרסה כליל ונעקרה ממקומה על ידי דחפורים חודשים ארוכים לאחר שהאש כובתה. "יש בתים ששוקמו ויש בתים שנשרפו כליל", אמר אייל פולק, מרכז המשק ביישוב. "מי שהבית שלו נשרף גר בקרווילות. את הבתים שנשרפו כליל הרסו וכיום יש שם רק עשבייה. מי שגר בקרווילות יכול להמשיך לגור שם, ומי שרוצה, יכול לעבור לגור בבית אחר בקיבוץ או לבנות בית חדש עם הפיצויים שהוא קיבל".

הסיור באזור שנפגע בשריפה נחתם במעט אופטימיות שסיפקה איימי. האש כילתה את הסטודיו שלה לקרמיקה, אך סטודיו חדש הוקם זה מכבר וסיפק לה התחלה חדשה. "השריפה הייתה אסון, אבל היא גם עשתה מהפך להמון אנשים. אני הייתי צריכה לבחון אם אני בוחרת בדברים חדשים או ממשיכה באותו תחום. לא היה ברור מאליו שאקים עוד פעם את הסטודיו. אני בן אדם שאוהב לשנות בחיים הרבה דברים".

בסופו של תהליך מורכב, הסטודיו שופץ לאטו. "זה הפך לסוג של תרפיה. היום, כשאני מגיעה לסטודיו, אני אומרת לעצמי 'אל תיקשרי יותר מדי, הכול יכול לקרות'. אני רואה את זה ממקום טוב, אני אומרת לעצמי שאפשר להתחיל הכול מחדש וזה בסך הכל חומר, יש אנשים שאי אפשר להחזיר אותם. ולזה אין מה להשוות בכלל, זה מכניס לפרופורציות".