בעלי משתבח עם השנים, אני סתם מזדקנת

מה הפלא שיש כל כך הרבה סיפורים על נשים שתופסות את בעליהן בזרועתיהן של בנות העשרים הנמרצות ונטולות העכבות, המשקעים והפחמימות. הרי ככל שעוברות השנים, הגברים רק משתבחים ואנחנו... מה אנחנו?

הבלות הזאת, זה תופס את כולן?

איך הגדיר את זה רופא הנשים שלי, בנימה של כמעט שמחה לאיד? "גיל הבלות הוא דבר בלתי נמנע וכדאי שתשלימי עם העובדה שגם את, ביום מן הימים, תגיעי לגיל הזה". כעסתי ורציתי להזכיר לו שגם שלו צפוי ליבול מתי שהוא, אך במקום זאת שאלתי בקול מיוסר: "הבלות הזאת, אתה בטוח שזה תופס את כולן? זה מגיע עם תופעות לוואי? ועוד כמה זמן נותר לי, אלוהים אדירים?!"

הוא החל להסביר משהו, אבל אני לא שמעתי דבר מלבד אותן דפיקות חזקות ומהירות שנשמעות באוזניי כבר תקופה. הייתי בטוחה שמקורן בליבי, אבל עכשיו מתחוור לי שמקורן בשעון הביולוגי שלי.

בגדול, אחרי המפגש המפוקפק הזה בין חדוות הנעורים שלי לבין התחזית המרה של קץ החדווה וקץ הנעורים, הפנמתי שגם אם נטביע את עצמנו בבוטוקס, נלעס זרעי פישתן, נשנן טיפים של אודטה ונשכנע את עצמנו שהגיל זה רק בראש, עדיין יגיע היום בו המחזור החודשי שלנו "ידפוק לנו ברז", ואת מקומו יתפסו גלי החום, מצבי הרוח והעייפות. ובינתיים? בינתיים כלום, אני חיה את חיי עם המסוקס שלצידי.

רפיון נעורינו

הוא הסיט את מבטו מהטלוויזיה והסתכל ישירות אלי במבט כזה, שמחליף אוקיינוס של מילים. הוא הושיט את ידו ותפס בירכי. "אישה שלי", הוא לחש, ואני התמלאתי נחת.

בחנתי אותו שוב וחשבתי לעצמי: הוא כל כך שלי וכמה שאני אוהבת אותו. הרי על כל קמט או שערה שהלבינה, חרוטה איזו חוויה משותפת של שנינו, ועם כל הכבוד לחשיבות העור המתוח והטוסיק המוצק, יש לי הרגשה שהברבור שלי יוכל להתמודד עם רפיון נעורינו.

הדפיקות שנשמעו ברקע פסקו ולא הציקו לי יותר. מלמלתי: אלוהים, לגבי מקודם? צעירה לנצח וכל השאר? אז תדע שאני מוכנה להתפשר: אתה תדאג שהוא יאהב אותי לנצח, ואני? אני אסכים להתבגר.

לכל הכתבות והעדכונים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים