הכי מטוקבקות
    צילום: shutterstock
    "אין לי חברים!": כיצד לטפל בבעיות חברתיות
    בעיות חברתיות אינן קטנות עם הזמן, להפך. העלמת עין מהמצב ומחלקו של ילדכם בבעיה רק תחמיר אותה. פסיכותרפיסטית לילדים ונוער מגלה: איך מתמודדים עם מלכת הכיתה? והאם כדאי לשוחח עם הילדים או שזה רק יקשה על הילד?

    שנת הלימודים בעיצומה, וככל שעובר הזמן כך רבות התלונות מצד הילדים על הצקות בבית הספר, המגיעות לעתים עד התעללות של ממש, חרם וגילויי אלימות.

     

    בעיות חברתיות של ילדים אינן פוחתות עם הזמן, במיוחד אם העלימו מהן עין כשרק החלו להראות את אותותיהן, מתוך מחשבה ש"זה יעבור" או "הם כבר יסתדרו". רק מעטים "יסתדרו" בלי עזרה והכוונה הורית או מקצועית.

     

    מהטורים הקודמים של ליאת קרן :

     

    כדי ליצור שינוי משמעותי יש להתייחס להתנהגות השלילית ולתת לה מענה במישור הפרטי וגם במישור החברתי-כיתתי. מקומם אותי לשמוע משפטים כמו "אין מה לעשות". זה לא נכון, ואין שום סיבה שילד לא ירגיש בטוח בבית הספר שבו הוא לומד.

     

    כדאי להורים להתערב?

    השאלה היא לא אם יש מה לעשות, אלא מה אפשר לעשות - והתשובה משתנה ממקרה למקרה. אין פתרון קסם אחד. כדי לתת את המענה שיביא לתוצאות הטובות ביותר עבור הילד צריך לנסות להבין את הסיטואציה וכל העובדות הקשורות בה מבחינת הילד, חבריו לכיתה, מדיניות בית הספר ותגובות הסביבה.

     

    בניגוד לדעה הרווחת, זה כלל לא מובן מאליו שהתערבות ההורים ושיחה כיתתית על התנהגות הילדים כלפי ילד מסוים תפתור את הבעיה. למעשה, ברוב הפעמים ההפך הוא הנכון. שיחה על ילד מסוים במעמד כל הכיתה תמקד את אור הזרקורים עליו, וגם אם נעשתה ממניעים חיוביים התוצאה, ברוב המקרים, תהיה שהוא יצטייר בעיניהם כחלש הזקוק לחסדיהם.

     

    השיחה עם הכיתה בהחלט חשובה, אך יש להפריד אותה מהמקרה הפרטי. למעשה, שיחה כזו צריכה לדעתי להיעשות בכל כיתה בתחילת השנה, כמקדימה תרופה למכה, תוך שימוש במקרה היפותטי לדיון המעביר את המסר באופן ברור: אלימות אינה מקובלת, כמו גם הצקות או חרם.

     

    המורה והתלמידים יבחנו יחד מה מסתתר מאחורי ההתנהגות הזו: מה רצו להשיג? אילו דרכים אחרות יכולות להשיג את המטרה? מה לגבי הילדים ה"צופים"? איך מרגישים המעורבים? האם דיווח הוא הלשנה או עזרה לחבר?

     

    יש לא מעט שאלות לדיון שייתנו לילדים כלים להתמודדות ויעוררו בהם מודעות שתוביל לשינוי חברתי בכיתה ותמנע פגיעה עתידית בפרטים בה.

     

    "אין לי חברים בכלל!"

    אביא דוגמה מאחד המקרים הקיצוניים שהגיע אליי, ילד בכיתה ה', שאובחן כדיכאוני ובמצב חברתי ירוד. בשיחה פרטית הסתבר לי שב"ירוד" הכוונה שאין לו חברים בכלל.

     

    התברר שכשאותו ילד היה בכיתה ב' הוא רב עם כמה ילדים בכיתה (הוא לא זכר על מה בדיוק), והם הכריזו עליו חרם. החרם נמשך באדיקות לאורך השנים, וגם כשהגיעו ילדים חדשים לכיתה הם הוזהרו שלא לדבר איתו. ההורים פנו להנהלה, נעשו ניסיונות לדבר עם הכיתה, אולם דבר לא עזר. בין פנייה לפנייה עבר זמן, החרם נשמר והילד הלך ודעך.

     

    במקרה זה התבקשה תוכנית פעולה עקיפה. יצרתי קשר עם המורה שלו, שאישר שאכן זה המצב והיה מוכן לשתף איתי פעולה כדי ליצור שינוי. הכנתי למורה מערך שיעור המתבסס על קשרים חברתיים בקבוצות, עם משחקים בזוגות, הצגה עצמית הדדית עם שאלות מנחות משעשעות והצגת המרואיין מול הקבוצה.

     

    בצורה כזאת לא בודדתי את הילד והשתמשתי במקרה שלו כדי לנסות לחנך את הכיתה. למעשה, המקרה הפרטי לא הוזכר כלל, גם לא כעילה לשיעור. הילדים חוו שיעור כיפי שיצר סיטואציה טבעית שבה הצטרכו לדבר עם הילד וללמוד להכיר אותו, כמו גם את כל חבריהם לכיתה. התוצאה הפתיעה אפילו אותי במהירות שבה חוללה שינוי ביחס אליו.

     

    כבר במפגש הבא הגיע הילד קורן מאושר וסיפר שרכש חברים. השיעור גרם למהפך! ברגע שהילדים נאלצו לדבר איתו, הם הכירו ילד מקסים וחברותי, עם חוש הומור ואהבת אדם. החרם כמובן נמוג מיד והוא הפך למוקד התעניינות גם בהפסקה.

     

    חרם? עדיף להורים לא להתערב מול כל הכיתה (צילום: shutterstock)
    חרם? עדיף להורים לא להתערב מול כל הכיתה (צילום: shutterstock)

     

    מה עושים עם מלכת הכיתה?

    הסיבות לחרם יכולות להיות רבות ומגוונות. לעתים אני שומעת על ילדה אחת, "מלכת הכיתה", המחרימה בכל שני וחמישי ילד אחר על פי גחמתה. היא משיגה בכך שלטון כוחני ובלתי מעורער - אף אחד לא מעז שלא למלא את מבוקשה, שמא יוחרם גם הוא.

     

    גם במקרה הזה העבודה צריכה להיעשות במערך הכיתתי, תוך שימת דגש על קבלת החלטות מתוך אחריות אישית, הבחנה בין "טוב" ל"רע", "נכון" ו"לא נכון" וכמובן חיזוק הפרט. באופן טבעי מעמדה של ה"מלכה" ויכולת ההשפעה שלה יתערערו עם חיזוק הפרטים בכיתה, והכרה שלהם בכוחם וביכולתם ליצור שינוי אישי וקבוצתי.

     

    אבל לא כל חרם הוא שלילי. במקרה של ילד המהווה איום על ביטחונם של ילדים בכיתה באמצעות אלימות פיזית ומילולית חוזרת ונשנית, יועיל חרם עשרת מונים יותר מאשר השעיה של יום-יומיים מבית הספר.

     

    השעיה נתפסת כעונש מנהלתי בעוד שחרם הוא חוויה חברתית, ובמקרה כזה מעביר מסר חזק שהקבוצה נגד אלימות וכל עוד הוא בוחר להשתמש בה הוא לא יוכל להיות חלק מהקבוצה. מעין "השבט אמר את דברו".

     

    מצד שני, תמיד צריך לשמור פתח לתיקון ומתן הזדמנות שנייה, וגם במקרה זה יש להגדיר מראש את תנאי החזרה לקבוצה ולעזור לילד לעמוד בהם.

     

    אני מאמינה מאוד ביכולתם של ילדים לעזור זה זה בפתרון בעיות חברתיות וקונפליקטים בין-אישיים. בהפסקות ואפילו בזמן שיעור יש הצקות ואירועי אלימות שהמורים כלל אינם מודעים אליהם. לעומת זאת, הילדים בסביבה ייראו וידעו, אך ברוב המקרים ימשיכו להתבונן בסיטואציה מבלי לדעת מה לעשות.

     

    מניסיוני, אם ניתן בידיהם כלים לפתרון, הם לא יעמדו מנגד חסרי אונים אלא ידעו כיצד לפעול, בין שיבחרו להתריע בפני מבוגר שיוכל לעזור ובין שינסו להיות משכיני שלום בעצמם.

     

    צריך לעבור בית ספר?

    לפעמים דווקא הילד המוחרם הוא מוקד הבעיה. נכון שאנו רוצים לראות בילדים שלנו תמימים ומוצלחים, קורבנות של הנסיבות, אך לא תמיד כך הדבר.

     

    הורים שלא יבחנו את מקור הבעיה החברתית או לא ירצו להכיר בחלקו של ילדם בה, וינסו לפתור אותה כבמטה קסם באמצעות העברת הילד כיתה או בית ספר - יגלו מהר מאוד שלמרות השינוי הבעיה חוזרת ולעתים אף מחריפה, כיוון שהילד חווה כעת גם את התרסקותה של התקווה להתחלה חדשה, ותחושת הכישלון האישי שלו מועצמת.

     

    אני לא שוללת את הצורך במעבר. לעתים הוא הכרחי כדי לתת לילד הזדמנות להתחיל מחדש ללא הסטיגמות שדבקו בו בעבר, אולם ברוב המקרים מעבר ללא עבודה מקדימה איתו הוא כמעט חסר ערך.

     

    ילד בכיתה ד' התלונן סבל מבעיות חברתיות והצקות חוזרות מקבוצת ילדים בכיתתו. בשיחה עם ההורים הסתבר שהילד חרד לכבודו ומוכן להילחם בכל מי שקורא עליו תיגר. הילדים כמובן גילו זאת ונהנו להקניט אותו כדי לעורר את זעמו. הוא היה מסתבך בקטטות ומתוסכל מהמעגל שלא הצליח לצאת ממנו.

     

    במקרה הזה, אין טעם להעבירו בית ספר לפני שילמד למתן את כעסו ולשחרר את המתח סביב נושא הכבוד. דברים שנראים אולי טריוויאליים, כמו ההבדל בין "לצחוק עליך" או "לצחוק איתך", לא היו נהירים לו כלל. בנוסף, הראייה שלו הייתה ב"שחור-לבן" וצריך הה לעבוד איתו על פתיחות לגוני חיים אחרים ואפשרויות נוספות.

     

    לאחר מספר חודשים החשיבה של הילד התרחבה והשתחררה, והתפנה מקום גם לחוש הומור ולהבנת האחר. בשלב זה הוחלט שזה הזמן המתאים להעבירו לכיתה מקבילה באותו בית הספר, שם הוא התקבל בשמחה.

     

    המשכנו לעבוד יחד עוד קצת, כדי להבטיח שידע להתמודד עם התגרויות שיגיעו בתום תקופת האופוריה הראשונית. וכשאלו הגיעו ראינו כי בניגוד לעבר הוא יכול כעת להתמודד איתן בקלות יחסית וללא אלימות. ביטחונו התחזק ואפילו החבורה שנהגה להקניט אותו בעבר לא יכלה יותר להכשיל אותו כשנפגשו בהפסקות.

     

    הילד אלים? לא מספיק לעבור בית ספר (צילום: shutterstock )
    הילד אלים? לא מספיק לעבור בית ספר (צילום: shutterstock )

     

    ולסיום, אחריות הורית

    כהורים השומעים שנעשתה עוולה, בין שלילדכם ובין שלילד אחר, אנא התייחסו לכך במלוא הרצינות. דברו עם הילד ויידעו גם את המערכת כדי למצוא את הפתרון המיטבי למקרה הספציפי.

     

    הקפידו על כמה כללי אצבע שיעזרו למנוע נידוי חברתי:

     

    • בחגיגת ימי הולדת, אלא אם כן מדובר בחגיגה אינטימית עם שניים-שלושה חברים קרובים, ודאו כי כל ילדי הכיתה מוזמנים.

     

    • אם הילד החליט לקיים "מסיבת בנות" או "מסיבת בנים", עברו איתו על הרשימה כדי לוודא שאכן כל בני המגדר הוזמנו. אם אתם מגלים שלא כך נעשה, בררו עם ילדיכם מדוע לא ("כי אני לא סובלת אותה", "כי הוא מציק") ותנו לכך מענה. דברו על הרגשות שלו ושל הילד האחר, ועל הפגיעה הקשה שיוצר מצב כזה. יש ילדים שנוטרים טינה ("אני לא אזמין אותו כי הוא לא הזמין אותי"), והדבר רק יחריף את המצב.

     

    • דברו עם הילד על יצירת שינוי מתוך בחירה. כשאתה מזמין מישהו לביתך אף על פי שהוא לא הזמין אותך, אתה יוצא גדול ופותח פתח לתקשורת ולחברות ביניכם, ולכל הפחות מסיים את תקופת העוינות.

     

    הכותבת היא פסיכותרפיסטית לילדים ונוער ומטפלת משפחתית מוסמכת - ליצירת קשר לחצו כאן . לעמוד הפייסבוק שלה לחצו כאן  




     

    לפנייה לכתב/ת
      קישורים ממומנים
       תגובה חדשה
      הצג:
      כל התגובות לכתבה "אין לי חברים!": כיצד לטפל בבעיות חברתיות
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      לא להשתמש במקרה הפרטי של הילד כדי לחנך את הכיתה
      צילום: shutterstock
      צילום: אורית ארנון
      הורים, אל תתעלמו. ליאת קרן
      צילום: אורית ארנון
      ynet ספיישל
      ynet ספיישל
      תמר אלפיה
      נירית צוק
      אלי זוהר ניב
      ליאת קרן
      חיים עמית
      גיל ונטורה
      דני גיל
      דפנה תייר
      ענת לב אדלר
      מחשבוני בריאות
      פורומים רפואיים