החזון: כל אחד יוכל להדפיס כסף בעצמו

אנחנו לא חיים במדינה חופשית, בטח לא בדמוקרטיה ליברלית. פרופסור לורנס וויט ופרופסור ג'ורג' סלגין, כלכלנים מאוניברסיטאות בארצות הברית, חושבים שאנחנו חיים במדינה שהיא עדיין ריכוזית מדי. במיוחד מבחינת מונופולים ממשלתיים.

טורים נוספים מאת אושי שהם-קראוס :

• מה יקרה אם יבוטל בנק ישראל?
• סחורה תמורת נייר: כך אמריקה דופקת את סין
• הבועה הבאה? הר הכסף שמוביל אותנו לאסון
  

מונופולים ממשלתיים? הרי הכל מופרט, לא? לא הכל, הם עונים. המערכת הכי חשובה לא מופרטת עדיין. מערכת הכסף. נניח שאני רוצה לקנות משהו, הם שואלים, למה אני צריך לשלם במטבע או בשטר של בנק ישראל?

(צילום: ירון ברנר)

אין לי ברירה, הם אומרים. אף אחד לא שואל אותי. כפיה. סטנלי פישר כופה את עצמו עלי. אז מה אתם רוצים, אנחנו שואלים? קודם כל, הם עונים, לבטל את מערכת כסף הצו, המערכת שמאפשרת למדינה להדפיס כמה שבא לה ולפגוע באיכות הכסף.

דבר שני: אנחנו רוצים, הם אומרים, שכל בנק, יוכל להריץ את המטבע שלו. וזה מוזר לנו, לאנשים שגדלו במאה ה-20 ומכירים רק כסף של מדינה. נסביר כאן מה הם רוצים.

שניצל וינאי

שוב אנחנו מתחילים עם האוסטרים, אבל לא עם השניצל ולא עם קפה זאכר, אלא עם האסכולה האוסטרית בכלכלה. הנציג הרלוונטי שלה לדיון הוא פרידריך אאוגוסט פון האייק, כלכלן שכיום נשייך אותו לימין הכלכלי.

האייק סולד, כמו כל הכלכלנים באסכולה שלו, מהתערבות ממשלתית. ויש לו לכך שני צידוקים עיקריים; האחד תפיסה כלכלית מנומקת שמראה כיצד התערבות ממשלתית פוגעת במשק, והשניה פחד או רתיעה מוסריים מכל סוג של התערבות ממשלתית.

בשנות ה-70 של המאה ה-20 הוא יוצא עם חיבור מעניין שנקרא "דנציונליזציה של הכסף" (Denationalisation of Money), אולי משהו כמו "הפרטת הכסף".

ההצעה שלו מעניית מאוד תיאורטית ואכתוב עליה בפירוט בחודש הקרוב. עיקרה הוא מתן זכות לכל בנק לייצר שטרות. אבל מה שמעניין אצל האייק הוא שהשטרות שהוא מציע לכל בנק להנפיק נמצאים עדיין בתוך המערכת של כסף צו (כתבנו עליו בטורים הקודמים), וזו מערכת מעניינת ומסוכנת; אף פעם לא נוסתה מערכת כזו.

ולכן מגיעים וויט וסלגין ומציעים לחזור "אחורה" לשלבים קודמים בהתפתחות הבנקאית ולייצר שוק חופשי של יצירת כסף, אבל במסגרת של חזרה לזהב.

מה הם רוצים בעצם?

מה ששני הכלכלנים האלה מציעים אינו מצב שבו המדינה תתמלא בסוגי כסף שונים בסגנון ימי ביניים. אז, בעבר, היית יכול למצוא בשוק מטבעות ממדינות שונות או נסיכויות שונות, במשקלים שונים, מחומרים שונים (זהב, כסף נחושת) ובתמהילים שונים.

זה היה די מבלבל. תחשבו איך מגיב מוכר בשוק שמבקש דוקט זהב ששוקל (אני ממציא) 10 גרם זהב באיכות א', וצריך לקבל דראכמה (אני ממציא) ששוקלת 7.8 זהב באיכות ב'. איך מתחשבנים?

מטבע זהב שנמצא בתל-קדש בגליל(צילום: סו ווב)

ובכן, לא על זה מדובר. הם מדברים, ואני מקווה שאני מבין (אני מרגיש שוויט לא מספיק ברור במאמרים שלו שאני קורא) על יחידה קבועה שתהיה במדינה, מעין סטנדרט קבוע, למשל 20 גרם זהב (אני ממציא) ונניח תקרא "שקל זהב". זו תהיה יחידת הבסיס. כל הכסף יהיה בר המרה לזהב הזה. למה? בזכות השוק החופשי.

אבל אני רץ מהר מדי. מה שמעניין במודל שלהם (מה שלא בהכרח הופך אותו לנכון או סביר) הוא ההישענות על המודל של שוק חופשי לגמרי. וויט יכול להגיד משהו כזה: נניח שיש חמישה בנקים במדינה וכל אחד טובע מטבעות מזהב של אנשים. אחד טובע מטבע של 20 גרם, השני מטבע של 30, השלישי של 15 וכו' וכו'. והנה, אנחנו מצויים בלב ליבה של מהומה כספית שבלתי אפשרי לתפקד בה.

כי הרי מה קורה? בנק אחד הופך בתקופה מסוימת פופולרי יותר. אולי הוא נתפס כאמין יותר. באים אליו יותר אנשים ובשוק יש פתאום מטבעות רבים של 20 גרם. והדבר הזה משפיע על הבנקים המתחרים. יותר ויותר לקוחות רוצים את המטבע שלהם במשקל של 20 גרם וגם יותר ויותר סוחרים.

הדבר הזה, כלומר התחרות, לוחץ על הבנקים האחרים לעבור למערכת של 20 גרם. וזה בעצם כל הסיפור.

אבל שוב, איך זה נראה בפועל? שוב, אני מרגיש שוויט עצמו לא לגמרי ברור, אבל אני מנסה לשחזר (אני קורא את הספר שלו "Competition and Currency" בהוצאת אוניברסיטת ניו-יורק). ובכן, כל בנק מקבל זהב של מפקידים ונותן להם את "הקבלות" שלו, כלומר שטרות. בפועל זה יכול להראות ככה: לדיסקונט שטרות ירוקים בערכים של 1 שקל זהב, 100 שקלי זהב וכו'. יש עליהם ציורי משוררים.

לאומי מייצר שטרות כחולים. יש עליהם ציורי מדינאים. הערכים שלהם זהים. התחרות גרמה לזה. פועלים ומזרחי והבינלאומי כנ"ל. לכל אחד מהם מערכת של שטרות. ומה ההבדל בין הבנקים? ובכן, הבנקים נותנים שירותים שונים ומתחרים על מחירי העמלות. זה דבר ראשון.

אבל התחרות העיקרית היא על יציבות ועל המוניטין של יציבות. העניין העיקרי כאן הוא הרזרבה (דיברנו על זה באחד מעשרת הטורים האחרונים שכתבתי על כסף). בנק אחד רוצה להסתכן. הוא מקבל 100 קילו זהב ומנפיק שטרות בערך של אלף קילו (אני סתם ממציא דוגמאות). הוא מסתכן מאוד ביציבות שלו, אבל מרוויח (אם הוא לא נופל) הרבה. מצד שני הוא מפצה את  הלקוחות על הסיכון נותן ריביות טובות יותר ואין עמלות.

בנק אחר הולך על כיוון שונה. הוא מקבל 100 קילו זהב, אבל מנפיק שטרות רק בערך של 200 קילו. הוא מרוויח פחות. מסתכן פחות ביציבות שלו. אבל מבקש הרבה על העמלות.

שוב, אלה דוגמאות פשטניות ואפילו פרימיטיביות (מי שמצוי בתחום הבנקאות מרגיש את זה בקריאה כאן). קבלו התנצלות, המטרה כאן היא להציג באופן כללי את העקרון.

וכאן מגיעה התחרות? השוק חופשי, וכל אדם יילך לבנק שמתאים לו. אבל, אנחנו שואלים, מה ימנע מבנקים לייצר כמויות אדירות של שקלי זהב ולייצר מהומה בשוק הכסף הלאומי? ובכן, שוב, התחרות. הבנקים יגיעו, תוך כדי תחרות, לסוג של שיווי משקל מאוזן שיענה על הצרכים המורכבים של המשק. בנקים שיגזימו, שינפיקו כמויות של שקלי זהב, ימצאו את עצמם מהר מאוד מחוץ למשחק. יפשטו את הרגל. או שיתמוטטו עקב הסיכון, או שלא יהיו להם לקוחות.

והנה, השוק החופשי עונה על הכל.

זה היה על קצה המזלג. בשבוע הבא, הצעה חדשה ושונה לניהול מערכת הכסף.