תהיי נאנסת ותשתקי
"אילו קולות את עושה כשאת נהנית", שאל אותי בסוף החוקר. ארבע שנים נמשך המשפט עד להרשעת האנס. הפסיקו לאנוס אותנו שוב ושוב, תנו לנו להשמיע קול בהליך המשפטי
ארבע שנים וחודש שבהם אני הולכת לישון עם זה כל ערב וקמה עם זה בכל בוקר. ארבע שנים וחודש שבהם אות הקלון מוטבע על מצחי. אני, שעברתי אונס, מסתכלת בכל יום ורואה מלחמה שבה אני יכולה לצאת רק מופסדת. מלחמה על מהימנותי, על שפיותי, תחושה של מלחמה שבה כל ניידת משטרה שאני רואה ברחוב מזכירה לי את חדרי החקירות, כאילו אני היא הפושעת. איך אוכל להסביר לבן הזוג היום את כל הכאב הזה שהיה אז.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
אם היה לי שקל / שירה קידר, אחות בבית החולים "מאיר"
חוזר לישראל, ואל תגידו שאני משוגע / דקל עובדיה, ניו יורק
ארבע שנים נמשך המשפט. אחרי ארבע שנים הורשע הנאשם באונס שלי. בכל ארבע השנים ראיתי בזה את המשפט שלי. משפט שבו כל העולם אמור לדעת סוף סוף שאני דוברת אמת. אבל אחרי ארבע שנים, מה אכפת לי מהאמת? מה אכפת למישהו מסיפור שהיה מזמן? אני כבר נשארתי עם אות הקלון לכל חיי. כל אדם שהכיר אותי עד היום, וכל אדם שיכיר אותי מהיום, יסתכל בי ויצייר תמונה של אונס. זה הרי ציורי כל כך. אז איך אני אצטייר בתמונה הזו? איך זה נראה מהצד? איזה סאונד יש לזה? יש כאלו שיהיו נועזים ויספרו לי כמה אני גיבורה. הם עשו את זה מדי פעם בארבע השנים הללו. ואני צריכה להיות מנומסת, לחייך חיוך ביישני ולנשוך שפתיים. ואם אענה להם, אם אגיד באמת את מה שאני מרגישה - אז אשמע מוזר מדי לאחת שנאנסה. כאילו יש תפקיד לכאלה כמוני.
אין גוף שהוא פרטי שלי
אחרי האירוע עברתי בדיקות רפואיות פולשניות, "אם לא תשתפי פעולה זה יעיד על בעיה". אז שותקים ועושים. הכול ברובוטיות כדי לא להשתגע. אחר כך החקירות. שעות ארוכות, מול חוקרת א', מול חוקר ב', ועוד אחת שמקלידה. ואני רק מסתכלת בקירות ומדמיינת, כמו בחדר "האח" שבו מצלמים הכול. והשאלות ממשיכות ומעייפות, כולל זו שלעולם לא אשכח: "אילו קולות את עושה כשאת נהנית", שאל אותי בסוף החוקר. "אם לא תשתפי פעולה זה יעיד על בעיה". כל מה שחשבתי עליו בעניין השאלה הזו, הוא האם אני אמורה להדגים. אז עניתי, על הכול. "תחתמי כאן וכאן וכאן". "תחתמי על ויתור סודיות רפואית, נפשית. תוותרי". "אם לא תשתפי פעולה זה יעיד על בעיה". אז עונים. משתפים פעולה. ושוב מרגישה חנק. תשישות. לבד. כבר אין מחשבה שהיא פרטית, ואין גוף שהוא פרטי שלי. כבר אין "אני". אין "קול". הכול מת. כי ככה אמרו שצריך.בפרקליטות נתקלתי בפנים חתומות. שם אני כבר לא אדם, אלא תיק. עוד תיק. בכל ארבע השנים שבו הפרקליטים והדגישו באוזניי בקור רוח, שלא נהוג ש"נפגעת עבירה" תביע עמדה. שלא נהוג ש"נפגעת עבירה" תגיע לדיונים. "עדיף שלא, זה לא נראה טוב". אבל איך אוכל שלא? איך אוכל שלא לקחת חלק בתיאטרון ההזוי הזה על החיים שלי? כאילו עכשיו החיים האלה הם כבר לא באמת שלי. גם בתיאטרון היכל בית המשפט יש לנו, הנאנסות, תפקיד. תפקיד השחקנית האילמת. המחזה נכתב והוא בהפקת המדינה. הנאנסת צריכה לשחק את התפקיד, את זה שיאמרו לה. בלי פנים, בלי קול. ואני רק רוצה לצעוק.
האנס, אני ואזעקת "צבע אדום"
ארבע שנים וחודש חלפו. הם התחילו ב"עופרת יצוקה" ונגמרו ב"עמוד ענן". ישבתי בבית המשפט אחרי שהקדימו את הדיון. חיכיתי, השופטים נכנסו באיחור. הכול התערבב לי בראש. ארבע שנים ואני לא הצלחתי לדמיין את היום הזה. לא הצלחתי לשמוע כלום. סיכום הכרעת הדין מוקרא על ידי השופטת, ולי יצאו רק דמעות. אבל אני בכלל לא מרגישה, אז למה הן לא מפסיקות לצאת? ארבע שנים, חודש, יומיים ועוד עשר דקות של אזעקה. אנחנו רצים לחדר המדרגות של בית המשפט לתפוס מחסה, ככה - על-פי הנחיות פיקוד העורף. הנאשם, אני, עורכי הדין חולקים במחזה הזוי חדר מדרגות משותף והדמעות שוטפות את כל הטינופת מהעין.
זה לא ייגמר ב"עמוד ענן". בהמשך יישמעו עוד הטיעונים לעונש, אחריהם גזר דין. אחריהם ערעור (ככה אמרו לי - 99% מערערים), אחר כך בטח בתי המשפט יהיו בפגרה ואז בטח ידחו עוד דיון.
כששאלו אותי היום איך אני מרגישה, לא היה לי מה להגיד. אולי לא מרגישה כלום, אבל עדיין שומעת מסביב מה אני "צריכה לעשות". "שמישהו ילווה אותך", "עכשיו את צריכה לשים הכול בצד", "עכשיו צריך לתבוע פיצוי". וזה ממשיך. אני שוב צריכה לחייך בביישנות ולשתוק. כל אמירה תיחשב לשנויה במחלוקת כי למי שעובר או עוברת אונס יש תפקיד. אין אמירה.
היום אני מבינה שעבריינים אלימים תמיד היו בסביבת בני האדם. אני מבינה, שכנראה גם תמיד יהיו ושחברה חייבת להגיע אל האמת ולהגן על עצמה. אבל אני רק מקווה שיהיה גורם כלשהו, אולי מתוך הפרקליטות, שיוכל ללוות ולהסביר לקורבן את מכלול התהליכים שהיא עתידה לעבור: החקירות, המשפט, המצב הרגשי ולפעמים גם התקשורתי. חשוב שמערכת המשפט תבין שנאנסת היא לא רק אותה כותרת על הקלסר בתיק המשפט. נאנסת היא אדם, אישיות שחייבת להיות מעורבת בתהליך שישפיע על המשך חייה, אם רק תבחר בכך. עורכי הדין משני הצדדים מנהלים תיקים, אבל הנאנסת חיה באונס עוד שנים. אנא, אפשרו לנו הנפגעות להבין את המתרחש במחול השדים הזה בלי לאנוס אותנו שוב. אולי נצליח גם להשתקם כשאתם מנהלים את חיינו בשם "החברה" ומסמנים עוד וי על קלסר בלוי שיוחזר למגרה.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
