האישה שלא ידעה לשנוא: פרידה מענת גוב

מה אפשר לומר על ענת גוב, שהלכה לעולמה אתמול? שהיתה מוכשרת וחכמה וצעירה ויפה מכדי למות? שיכולנו בשקט גמור להמשיך ולצפות לעוד ועוד מחזות מצוינים שלה, שכן מיצירה ליצירה הלכה והשתבחה והפכה לקול נדיר? מה אפשר לומר, לכל הרוחות, לסרטן שאיתו ובצילו חיה מזה שנים, מיישירה בו מבט מפוכח, ולעגני, מבטיחה לנצח אותו וגם מאיימת לפרוש מהמרוץ?

ענת גוב. מבט מפוכח ולעגני לסרטן (צילום: אביגיל עוזי)

היתה בינינו עד אתמול אישה שתהיה עבורי תמיד התשובה הטובה ביותר לשאלה, מי היא ישראלית בעינייך. מימיה הראשונים בלהקת הנח"ל כחיילת, דרך הרומן המיתולוגי שלה עם גידי גוב שהחל באוטובוס של הלהקה ולא נגמר עד עצם היום הזה, דרך ניסיונות ראשונים ומצוינים של כתיבת "זהו זה" ועד שגילתה, או בעצם חצבה מתוך מכרה נטוש את העורק הייחודי שלה: לאורך כל הדרך, כך אומרים מי שהכירו אותה היטב, נשארה אישה שמדברת עם העולם בגובה העיניים. בלי מצוקות של אגו שברירי, בהפניית עורף מוחלטת לכל הדברים האלה שלא מסתדרים עם ישראליות של פעם - סלבריטאות ותהילה, חנופה וכותרות ראשיות, והמחשבה שיוצר בתיאטרון הוא סוג של אליל. אני חושבת שהיא היתה מעדיפה להיזכר כפועלת חרוצה.

נפגשנו פעמים ספורות בלבד. אי אפשר היה להתיק ממנה את המבט. מוקדם מנשים אחרות, שעודן שפחות נרצעות לתעשיית הנעורים, גוב הפסיקה לצבוע שיער והתספורת הלבנה הקצרה שלה היתה גם התרסה וגם אמירה פשוטה: זאת אני. קובעי טעם, מדכאי נשים, השכנים והעולם כולו לא יגידו לי מי להיות וכיצד להיראות. הלובן הזה היה עיטור של חן לפנים שמתוכן קרנו הומור ענק, אינטליגנציה נדירה וסוג מעניין במיוחד של הומניזם. נדמה לי שהמגרעת הכי קשה שלה היתה שלא באמת ידעה לשנוא.

כמחזאית פרצה אל התודעה הציבורית ב"חברות הכי טובות", מחזה אותו ביימה חברתה הטובה עדנה מזי"א. סיפור התבגרות של שלוש החברות, אותן גילמו ענת וקסמן, קרן מור ושרה פון שוורצה, היה גם הסיפור על נעוריה האבודים של מדינת ישראל. הוא ניחן בראיה חודרת בולשיט גם כלפי המדינה וגם כלפי המיתוס על אודות יחסי הידידות בין נשים. מי שלא הבין זאת אז, למד לגלות ב- 2006 בסדרת דרמה טלוויזיונית שהיתה עיבוד של המחזה, כי שני הנושאים שבו כתובים מנקודת מבטה של פמיניסטית מחויכת. לא, אין צורך בזעם כדי להבהיר את עמדותיך: גוב הוכיחה את זה לאורך כל חיי היצירה שלה.

ענת וגידי גוב. הרומן שלא נגמר עד עצם היום הזה(צילום: שמעון ויצמן)

"ליזיסטרטה 2000", הפרויקט השאפתני הבא שלה, גרר את אריסטופנס במסע ארוך על פני אלפיים שנה ויותר היישר אל השאלה, האם נשים יכולות אולי למנוע מלחמות ולהכריח את הגברים להפסיק אותן אם הנשים יתאגדו וימנעו מן הגברים ליהנות ממין. גם כאן הזעם היה מהול בפרצי צחוק, ואולי בגלל זה אפקטיבי אפילו יותר.

ב"עקר בית" וב"אוי אלוהים!" עסקה ענת גוב בדמויות של גברים: אחד מפקד טייסת, ואחד היושב במרומים ושניהם גם יחד לא מסתדרים עם שינויים בתפקידם ומעמדם. "הלהקה", הסרט המיתולוגי, הוא גם פרק מסיפור אהבתם של ענת מיבר לפני שהכירה את גידי גוב: בטוויסט אירוני נאה במיוחד, זו היתה גוב שכתבה את המחזמר שעלה לפני שנים מספר והחייה את הנוסטלגיה החמימה והנעימה למה שהיה פעם, בזמנים תמימים יותר.

להגן על בני אדם באשר הם בני אדם

היא לא הרבתה לכתוב מניפסטים פוליטיים, אבל בטורי דעה שפורסמו ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet עסקה לא אחת באופן פרקטי ביותר בניסיונות לשים קץ לסכסוך, בצורך להגן על בני אדם באשר הם בני אדם ובאיוולת הגדולה שהפוליטיקה מפילה על כולם. שמאלנית עוכרת ישראל? ממש לא. "עובדת יהדותי הציפה אותי במלוא חריפותה... במחשבה שנייה נזכרתי שישו היה יהודי. כמונו. דיבר עברית או מקסימום ארמית ובעצם מאות מיליונים ברחבי העולם מתאבלים מרה על יהודי שמת לפני אלפיים שנה! אין אפילו גוי אחד בעולם שזוכה לאהבה כזאת אלפיים שנה אחרי מותו", כתבה בשאלון לערוץ היהדות של ynet.

"סוף טוב". אי אפשר להפסיק לצחוק ולבכות(צילום: ז'ראר אלון)

הנה תחנות התרבות היהודיות שלה, ותראו כמה הן מרהיבות: "השפה העברית, היידיש, התנ"ך, התלמוד, הקבלה, לימוד לימוד לימוד, גמילות חסדים, קדושת המשפחה, הטלת הספק, וכחנות, התלוננות, הומור עצמי..." , וגם שורה ארוכה של יוצרים וביניהם אביגדור פרנקל, דני סנדרסון ואפילו עידן רייכל. מאלוהים ביקשה לכנס מסיבת עיתונאים ולהודיע שכל מי שמדבר בשמו הוא בחזקת שקרן.

היא היתה בין מנסחי אמנת הכנרת, שביקשה ליצור בסיס חדש להגדרת מדינה יהודית ודמוקרטית וגם מצע משותף לשיחה עם הפלסטינים. בבחירות הקודמות

תמכה בציפי לבני, כבר נאבקה עם הסרטן והמשיכה לכתוב עד שהוציאה לחלל העולם את היצירה הכי טובה, הכי קשה והכי מצחיקה שלה.

אלבר קאמי כתב ב"המיתוס של סיזיפוס" כי האדם המודרני מודע תמיד לחדלונו ולעובדה שיש רק עולם אחד, כאן ועכשיו ובלי שום הבטחות לעתיד. בידע הזה אין מה לעשות אלא לצחוק לאבסורד של קיומנו.

ב"סוף טוב", המחזה האחרון שלה, הגיבורה הראשית היא אישה חולת סרטן אותה גילמה זהרירה חריפאי הנהדרת. עד שגם היא הוכרעה בטיפולים למחלת הסרטן, ענת גוב התריסה והלעיגה על המחלה באופן כה אלגנטי, שמי שנחשף לטקסט שלה על הבמה לא יכול היה להפסיק לצחוק ולבכות. גם כאשר ודאי תועלה על הבמה בעתיד, כשגוב מביטה בקהל שלה מלמעלה מעולמות עליונים, כאלה שאולי לא האמינה בקיומם, אני בטוחה שתשמח בכל צחוק וצחוק. זה הכוח שלה, תמיד ועד הסוף.