קיבלנו הצעה מגונה מהזוג הכי מאושר בשכונה

מכירים את הזוגות המתקתקים והמתוקתקים האלו, שהכל אצלם נכון ומושלם, כאלו שהשהייה במחיצתם לוחצת לכם על הנקודות הכי רגישות וגורמת לכם להרגיש כאילו הייתם זוג ילדים שלומיאלים? כאלו היו נירה ודרור, מר וגברת שלמות. הכל אצלם היה כמו שכתוב בספר. אחרי שתיים עשרה שנות נישואין, שלושה ילדים, שני ג'יפים ופודל ננסי אחד, הם עדיין דגמנו זוגיות מהסרטים.

עוד בנושא:

כל המרבה הרי זה משובח?

אנחנו לא חיים בסרט פורנו, רק חיים קצת אחרת

אם לא הכסף, מה כן עושה אדם מאושר?

אפשר היה לצפות בהם מתהלכים בשכונה מחובקים, מצחקקים. הוא השלים את המשפטים שלה והיא התמוגגה מכל שטות שלו, הילדים שלהם התנהגו כמו ילדים מבית היוצר של סופר נני ופרופ' רולידר. לא הייתי מופתעת אם היו מספרים לי שהפודל הננסי שלהם מוציא את עצמו לטיול לבד, וחוזר הביתה באופן עצמאי אחרי שאסף את צרכיו הננסיים.

האישה עם הפריזורה המושלמת

היה זה אחד הבקרים הפחות מוצלחים שלי. הנודניק בשעון כנראה לא היה עיקש מספיק, אז קמנו באיחור. התרוצצתי בבית כפקעת עצבים, וילדיי האהובים לא חדלו מלהקשות על הרצף המבורך של שיגרת הבוקר.

נורא היה חשוב להם לדעת מדוע אני נותנת לדג בכל יום אוכל אבל לא שתייה, ואיך זה הגיוני שהוא לא צמא. בכוחותיי האחרונים אספתי אותם ואת עצמי, לבשתי משהו חם, מן סוג של סריג גדול שכיסה פיג'מת פלנל אידיוטית, ויצאתי מהבית.

בכניסה לגן עמדה נירה. התבוננתי בה בעודי מחנה והרהרתי איך ייתכן שהשעה עוד לא שמונה והבחורה נראית כאילו סיימה כרגע יום פינוק בספא. היא היתה מתוקתקת מכף רגל ועד הפריזורה המטופחת ביותר שראיתי בחיי. כיסיתי את עיני במשקפי שמש כהים ויצאתי בגנבה מהאוטו, תוך כדי שאני שומרת על פרופיל נמוך ועושה הכל כדי שמבטנו לא יפגשו.

שניה לפני שיצאנו משדה הראייה שלה, שמעתי את קולה הגבוה משדר לעברי בטון ערני: "בוקר טוב לכם". הרמתי את עיניי כאילו מופתעת, וראיתי אותה מנפנפת אלי בנמרצות: "היוש, מה שלומך היום?", שאלה. כחכחתי בגרוני בניסיון לדמות את קולי לקולה הגבוה, והשבתי: "שלומי? נהדר!". הופתעתי מהנימה המתחנחנת שבקעה מתוכי ועוד בשעת בוקר מוקדמת שכזו.

"את יודעת שהבנים שלנו משחקים מאד יפה ביחד", היא אמרה. "אולי תבואו לבקר אצלנו אחה"צ היום? יודעת מה, אולי תגיעי גם עם א' והקטנה? יהיה כיף חיים!"

"כן... כיף חיים", חזרתי אחריה חסרת התלהבות. "פשוט היום זה לא יתאפשר כי כבר קבענו עם מישהו אחר", אמרתי ומיהרתי ללכת.

"חכי שנייה", היא תפסה את קצה הסריג שלי. "אז אולי תגיעו את ו-א' מאוחר יותר ובלי הילדים, אני אכין ארוחת ערב, נזמין סרט, יהיה כיף! דרור ישמח כל כך. יש לכם בייביסיטר? אם כן, אתם באים", היא שאלה, ענתה והסיקה מסקנות. לא יודעת למה, אבל הסכמתי. אולי כי קיוויתי למצוא בביתה את הסוד הנכסף לחיים הטובים. א' כמצופה, ממש לא התלהב מהתוכניות הלא צפויות שרקמתי עבורנו, אבל לבסוף הוא השתכנע. מצאנו בייביסיטר ויצאנו לדרך.

הסוד לזוגיות מאושרת?

על דלת ביתם של נירה ודרור היה תלוי השלט הבא: "כאן גרים בכיף בשמחה וברון, משפחת ירון". א' הסתכל אלי ושאל בטון ציני: "מה הקטע שלהם עם מילים נרדפות?", ואני בתגובה, שאלתי אותו אם הוא חושב שהשלט בכניסה לביתנו: "טוב, אם כבר באתם - אז כנסו", נראה לו ראוי יותר.

את פנינו קיבלו נירה ודרור, "באופן מפתיע" ביחד. "בואו, כנסו", הכריזו בתיאום מושלם. נכנסנו לבית ענק שעוצב בנדיבות ובטוב טעם. הבית הבריק מחומר מלבין אבל הריח כמו שדה של סיגליות. על השולחן הונח כיבוד מגוון וברקע בקעה מוסיקה נעימה.

נירה: "אני מקווה שאתם רעבים..."

דרור: "כי נירה הכינה מרק בטטות".

נירה: "שבושל ממש היום".

דרור: "במיוחד עבורכם".

אלוהים, איך שהם התמוגגו מעצמם. אני, לעומת זאת, הרגשתי קצת מסוחררת מההתמסרות המילולית הזו שהדגימו. התיישבנו על הספה והתבוננו סביבנו. לפתע קלטתי בזווית עיני זר פרחים מרהיב. "איזה זר מהמם", אמרתי, "לכבוד איזה מאורע?". נירה ודרור הסתכלו אחד על השני במבט שובבי במיוחד. "מעריץ שלי שלח לי אותו כאות תודה על לילה בלתי נשכח", אמרה נירה וחייכה במסתוריות.

"כל הכבוד דרור!", הרעתי לו. "כמה רומנטי מצידך והזר פשוט מקסים". "תודה", הוא צחק, "אבל הזר לא ממני. הזר הזה באמת ממעריץ של נירה". הרגשתי מעט מבולבלת.  נירה ודרור קמו והתיישבו לצידנו, דרור לידי ונירה ליד א' ההמום, והחלו מסבירים: "לי ולנירה יש יחסים פתוחים", אמר דרור. "זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים או לא רוצים לחיות ביחד", הוסיפה נירה. תוך כדי שהיא מחליקה את ידה על גבו של א' שלי.

"זה פשוט ששנינו הגענו למסקנה שאם נחלוק את אהבתנו עם אנשים נוספים, נוכל להעצים את מערכת היחסים שלנו", הכריזה. "תסבירי לי נירה, איך הגב של מערכת היחסים שלי, יכול להעצים את מערכת היחסים שלך בדיוק?!" תהיתי, אבל לא באמת העזתי לשאול. במקום זאת הנהנתי כמו בובת כלב על דשבורד של רכב.

א' ואני הצטופפנו יחדיו כשני ילדים נבוכים. אני חושבת שזה היה בשלב שנירה החליפה את המוזיקה במוזיקה אפריקאית שבטית והחלה מפזזת בסלון, בו א' ואני פשוט לא יכולנו להחזיק יותר ופרצנו בצחוק היסטרי עם דמעות והכל, סיננו איזה תירוץ צולע על הבטטות שלפעמים בעונת החורף עושות לי אלרגיה. את פרץ הצחוק החלפתי בשיעול טורדני, א' טפח לי על הגב ומשך אותי לעבר הדלת וכך נסנו לנו על נפשנו.

בדרך למטה א' נזכר ששכח את המשקפיים שלו בדירה שלהם. אבל שנינו הסכמנו מיד שמחר הוא יקנה לעצמו זוג חדש. את הדרך הביתה העברנו בבדיחות הדעת, חזרנו ברגל זחוחים ועליזים מחוויות הערב הסוריאליסטי הזה.

מעבר לקנאה

בלילה לא הצלחתי להירדם, לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שהם אמרו: "זה שיש לנו יחסים פתוחים לא אומר שאנחנו לא אוהבים". אבל איך זה יתכן שמישהו בעולם יכול לחלוק עם מישהו אחר את מושא אהבתו? לנטרל את כל רגשות הקנאה ולפרגן באצילות לסיטואציות בהן בן זוגו חולק רגעים אינטימיים עם אדם אחר? מצטערת, אבל אני לא קונה את זה.

שאלתי את עצמי מאוכזבת, האם זה הסוד שלהם לזוגיות המאושרת? האם הם באמת מאושרים? לבסוף תהיתי האם אפשר בכלל לקרוא לזה זוגיות. ולמרות שניסיתי לשמור על פתיחות הדעת, בכל פעם שהתגנבה לראשי התמונה של א' בזרועותיה של אחרת, עלתה בגופי חלחלה. גם המחשבה הנגדית בה אני מוטלת בזרועותיו של גבר אחר ועוד בידיעתו ובהסכמתו של א', גרמה לבטני להתהפך.

ונכון ש א' ואני כנראה לעולם לא נדגמן זוגיות כמו בסרטים, ועדיין, נעים לי ככה, כשהמצב אינו מושלם. טוב לי ולא נראה לי שאני מתכוונת לחלוק את הטוב הזה עם אף אדם בעולם!

לכל הכתבות והעדכונים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים