יהודי ומוסלמי נכנסים לבאר...
בשבוע שעבר נפגשו צעירים יהודים ומוסלמים בבאר בלוס אנג'לס כדי לספר סיפורים ולהקשיב. ולא, זאת לא התחלה של בדיחה
עובדה ידועה היא, שיהודים ומוסלמים נחשבים משחר ההיסטוריה לעמים של מספרי סיפורים. מסיפורי אלף לילה ולילה וחליל ג'ובראן ועד יצחק בשביס זינגר ואתגר קרת, אנשים רבים אוהבים לשמוע סיפורים ונפלו מתישהו בשבי מעשייה טובה, סיפור עם מוסר השכל, צ'יזבט, בדיחה, או סיפור אישי קורע לב.
בשבוע שעבר מילאו כמאתיים מבני ובנות העיר את האולם בבאר 'באזבי איסט' על ווילשייר בולברד, לא כדי לצפות במשחק בטלויזיה או לשתות בירה, אלא כדי לשמוע סיפורים.
סיפורים על בית. מלני זואי ווינסטיין
שלא כמו ארגונים אחרים בעיר ששמים להם למטרה להפגיש יהודים וישראלים תושבי העיר, לארגון New Ground, שהוקם ב-2006, מטרה הרבה יותר שאפתנית: להפגיש ולקרב בין יהודים ומוסלמים תושבי העיר. "ולא רק כדי ליצור דיאלוג", הסבירה עדינא לקוביק, דוברת הקהילה האמריקנית-מוסלמית וראש הועד המנהל של האירגון לקהל באולם, "האירועים שמתרחשים במזרח התיכון רק מחזקים את הצורך שלנו להתחבר. הם אמנם משפיעים על החיים שלנו, אבל לא ניתן להם למוטט אותנו. אנחנו רוצים לשפר את החיים שלנו בעזרת ערכים משותפים ויצירת יחסים אותנטיים. הבית שלנו הוא כאן - באל.איי, ולכן גם בחרנו בנושא הבית כנושא המרכזי הערב".
סחפו את הקהל בסיפורים אישיים
"אלכוהול עוזר לקירוב לבבות באירועים יהודיים" צחקה הרב שרה בסין, מנהלת האירגון, "אבל הלילה הבאר מציע משקאות לא-אלכוהוליים, כדי לכבד את נוכחות המוסלמים באירוע". "ואצלנו מביאים קהל צעיר לאירועים רק אם לא קוראים להם ערבי סינגלס", צחקה עדינא. לא פחות מ-16 עסקים בעיר סייעו להרמת הערב, וניחשתם נכון: אלו עסקים יהודיים ומוסלמים כאחד.
מימין, הרב שרה בסין, אסתר קוסטנוביץ, טנזילה טאז חמד, אמיר עבדאללה ומלני זואי ווינסטיין
הרעיון לערב מספרי סיפורים שאב את השראתו מערבי The Moth, ערבים פופולריים ביותר ברחבי ארה"ב, בהם שחקנים, כותבים ושאר פרפורמרים עולים לבמה מצוידים אך ורק בפיסת נייר וחוש הומור, וסוחפים את הקהל בסיפורים אישיים מחייהם. לכל ערב יש נושא מרכזי שונה.
אסתר קוסטנוביץ, כותבת ובלוגרית פופולרית, שהאתר Jewcy אמר עליה שהיא "מכירה כל יהודי ביוניברס", וגם כונתה בשם המחמיא "טינה פיי היהודיה", סיפרה על חוויותיה בזמן הבלאק-אאוט הגדול של ניו יורק, 2003. באותו הזמן, לרוע מזלה, היא היתה מתחת לאדמה, בסאבווי. לאחר שהנוסעים הורשו סוף סוף לצאת מהקרון, הם נאלצו ללכת בחושך מרחק כמה בלוקים, בין העכברושים. כשיצאה סוף סוף אל מעל פני האדמה, בדמעות, רצתה רק להגיע הביתה - לבית של ההורים בניו ג'רזי, אבל כמובן שאי אפשר היה להגיע לשם. היכן הבית האמיתי? היא המשיכה לתהות, כרווקה שלא "הקימה" בית משלה עדיין, שמאמינה שהבית הוא היכן שהלב נמצא, כתושבת החוף המזרחי שעקרה למערבי - היא עדיין מחפשת את התשובה לשאלה הזו.
מלאני זואי וויינסטיין מספרת איך ברחה ממחנה קיץ של חב"ד
מלאני זואי וויינסטיין פרסמה בעבר ספר בשם Sex in the Holyland, ובחרה לספר סיפור שנשמע כמו הניגוד המושלם לספרה: על איך ברחה ממחנה קיץ של חב"ד בישראל. אחרי שסיימה את הקולג', חזרה לגור בבית הוריה, גם הוא בניו ג'רזי, והרגישה כמו הרבה בוגרי קולג' בימינו שלא מוצאים את הכיוון בחייהם - תקועה. מחנה קיץ של חב"ד בישראל נשמע לה כמו פיתרון זמני אידאלי, ודרך טובה לדחות את תחילת "חייה המבוגרים". אבל כשהגיעה למחנה, גילתה שרוב המשתתפות בו התכוננו לעבור גיור אורתודוכסי מושלם, ולזה היא, ששאפה להיות שחקנית, לא היתה מוכנה. בצר לה, הזמינה מונית ועזבה בשקט, כדי שהאחרים לא ידעו: זה היה בשבת בבוקר.
טנזילה "טאז" אחמד סיפרה על ריבת הגויאבות שהוריה, ילידי בנגלדש, היו מביאים מ"הבית" לאל.איי, ושומרים עליה מכל משמר. אמה רצתה לשחזר את הריבה, וכך הוריה הבריחו זרעי גויאבה לביתם במולדת החדשה. כעבור שנים חצרם מלאה עצי גויאבות כה רבים, שהוריה היו מחלקים את הפירות המבושמים במסגד במהלך עונתם. כשאמה נפטרה, ניסתה להכין את הריבה, שכן העצים מלאו ולא היה מה לעשות עם הפירות הרבים. כעבור שבוע של עבודה מאומצת במטבח עם אביה, הוציאו תחת ידיהם 50 צנצנות. "אמא וסבתא מסתכלות עלינו", חשבה, "והן אומרות שאנחנו עושים את זה לא נכון!".
טנזילה אחמד מספרת על ריבת גויאבות
יאסר ג'ילני הוא רופא נוירולוג, המתמחה בניתוחי ילדים ב-USC. הוא סיפר על ילדותו באנגליה, ואיך כשהיה בן 9, נהרגו הוריו בתאונה טרגית. הוא ואחיו גודלו ע"י משפחה מאמצת, חברים של הוריו. האב, טוני, אף הוא נוירולוג מפורסם וגדול בתחומו, שידל את בנו המאומץ ללכת בדרך הרפואה, ועמד על כך שיתמיד בלימודיו כמוסלמי אדוק. חינוך זה כלל תפילה חמש פעמים ביום, לימוד קוראן וערכי סבלנות. בשלהי חייו, שאל אותו יאסר, "מה ההשג הגדול ביותר שלך?" ונענה, "ההשג הגדול ביותר שלי הוא אתה, יאסר". כשטס מאל.איי להלווייתו באנגליה נזכר בכך. "טוני היה הבית שלי", אמר. "אם הייתי צריך לחיות את חיי שוב, לא הייתי רוצה לעשות זאת אחרת. וטוני, אבי המאמץ, היה יהודי".
בהפסקה הקהל הוזמן לסמן על מפה גדולה של העיר היכן נמצא ביתו, או היכן בעיר הוא מרגיש הכי בבית, ולהסביר. מטעמים פרסיים הוגשו בסטייל מסורתי, בישיבה על מחצלות וכריות.
האירגון מציע, בנוסף לתוכניות בתיכונים בעיר, סדנאות של שלושה חודשים לשיפור התקשורת, פתירת קונפליקטים, ובניית חברויות למנהיגים מטמפל עמנואל בבברלי הילס ומקהילת קינג פאהד בקאלבר סיטי.
המשתתפים מגיעים מרצונם החופשי?
"כן", עונה עדינא. "כולם מעונינים לצמוח ולגדול, ולהכיר זה את זה. הם באים עם מוכנות ורצון אמיתיים ליצור משהו חדש".
כנראה שאם מוציאים יהודים ומוסלמים מארצות מולדתם, הם אכן מסוגלים להיות ביחסים תקינים, אפילו חבריים זה עם זה. הערב הזכיר לי את המוכר הפלשתיני בבודגה בברוקלין, שהיה עושה לי הנחה על כרטיס חיוג בשם "זו ארצנו", ומוסיף תה עם נענע "מהבית" - גם שלו וגם שלי, וגם חיוך. אם יש זמן ללמוד להכיר את "האחר", "האויב", ובעצם - השכן, בן העיר שלנו, כנראה שאין זמן טוב יותר מעכשיו, ואין מקום טוב יותר לכך מאשר לוס אנג'לס.
לפרטים נוספים על אירגון New Ground:
ערב מספרי סיפורים. יאסר ג'לני
מומלצים
