משך הרגיעה כגודל ה"ניצחון" של עזה

בעוד ביהודה ושומרון הסכנות גוברות, ברצועת עזה נראה שהרגיעה מתייצבת ויש לא מעט סימנים המעידים שהיא תישאר כך לזמן ארוך יחסית - בתנאי שלא תהיה התלקחות רבתי באיו"ש או בצפון. חגיגות ה"ניצחון" של חמאס וביקורו ההיסטורי של חאלד משעל ברצועה מעידים לכאורה על תבוסה צבאית, מדינית ומורלית של ישראל במבצע "עמוד ענן". אולם מאחורי הקלעים של ריקודי הדגלים ברחובות עזה ונאומי השטנה של משעל, מתפתחת מציאות שהיא כנראה נוחה לנו בהרבה ממה שמצטייר.

כל עדכוני הבחירות - באתר הבחירות של ynet

הסיפורים הכי חמים - לפני כולם - בפייסבוק של ynet

דומה שחלק ניכר מהעזתים אכן מאמינים באמת ובתמים לנרטיב ה"ניצחון" שחמאס מוכר. נראה שהנהגת חמאס בעצמה נסחפה בגלי האקסטזה מפולחן הרקטות שהגיעו לתל אביב. אין זו פעם ראשונה. נוכחנו שלערבים בכלל ולפלסטינים בפרט יש נטייה להכריז על ניצחון בעימות - בכל עימות -

 גם אם העובדות בשטח מספרות סיפור אחר. משהו כמו אוהדי כדורגל שקבוצתם הובסה, ומתנחמים בכך שרוב המשחק התנהל בחצי המגרש של היריב וכי שחקניהם בעטו יותר לשער.

עצם קיומו של "נרטיב ניצחון וירטואלי ואוטומטי" אצל שכנינו מונע מצה"ל ברוב המקרים מלהשיג הרתעה - ואף שוחק את ההרתעה כעבור זמן לא רב - בעימותים עם ארגוני הגרילה והטרור.

עם זאת, הניסיון ההיסטורי מלמד שיש מתאם ישיר בין עוצמת הפגנות "שמחת הניצחון" לבין משך הרגיעה שבאה בעקבות העימות האלים שהסתיים באותו "ניצחון". ככל ששמחת הניצחון והגאווה עליו גדולים יותר, כך יציבה וארוכה יותר הפסקת האש. לעומת זאת כשהפלסטינים או מדינות ערב מודים בתבוסתם - שביתת הנשק שמושגת בעקבות אותה תבוסה אינה מאריכה ימים.

כך היה אחרי מלחמת השחרור. כך היה אחרי מבצע קדש, אחרי מלחמת ששת הימים ואחרי מלחמת לבנון הראשונה. חודשים ספורים אחרי כל אחד מהניצחונות של צה"ל החלו פיגועים והתנכלויות לאזרחים וליישובים בישראל. לעומת זאת, אחרי מלחמת יום הכיפורים - שהסתיימה כידוע בכך שצה"ל התייצב בשטח מצרים גופא מרחק 100 ק"מ מקהיר - סאדאת טען שעצם הצליחה של חייליו הוא ניצחון אדיר והחל לחתור להסכם שלום עם ישראל. גם אחרי מלחמת לבנון השנייה, במשך שבועות היו חגיגות של חיזבאללה, אבל השקט ששורר מאז בגבול הצפון הוא עובדה. לעומת זאת כחודשיים אחרי המבצע הצבאי המוצלח ב"עופרת יצוקה", אחרי שחמאס הודה בתבוסה, התחדש ירי הרקטות ובנוסף חטפנו את דו"ח גולדסטון.

מורסי מבהיר: תנו לי שקט

הסבר אחד לתופעה אפשר למצוא בשדה הפסיכולוגי - מנגנון ההדחקה. לכן גם הסקת המסקנות ברצועה מהנזקים שנגרמו לאזרחים ולתשתית הצבאית של חמאס והג'יהאד האיסלאמי מתחילה רק עכשיו. עדיין לא ניתן לקבוע בוודאות ששוקמה הרתעה הישראלית, אבל יש סיבה טובה להניח שההתלהבות לנסות את סבלנותה של ישראל פחתה בצורה ניכרת אצל העזתים.

הנייה ומשעל בחגיגות בעזה בשבת(צילום: רויטרס)

הסיבה החשובה באמת היא שחמאס הבין, וגם הארגונים הסוררים, שמצרים רוצה רגיעה ברצועה, נקודה. האחים המוסלמים המצרים זקוקים לזמן ולשקט אזורי כדי להדק את אחיזתם בשלטון. הם גם זקוקים נואשות לסיוע כלכלי מארה"ב.

 די בשני עניינים אלה כדי שמורסי יבהיר בצורה נחרצת לחאלד משעל (חמאס) ולרמדאן שלח (הג'יהאד האיסלאמי) שלא ייתן להם לגרור אותו לעימות עם ישראל ולשבירת הסכם השלום, וכי אם לא ישמרו על השקט תסגור מצרים את מעבר רפיח ותמשיך להרוס את המנהרות.

גם ישראל, באמצעות "מנגנון הסיום" שהכינה מראש למבצע, נתנה למצרים אפשרות לצבור יוקרה מדינית בזירה הבינלאומית ולהציע הקלות לעזתים - שאפשרו לחמאס ולארגונים הסוררים להצדיק את הסכמתם ודבקותם בהפסקת אש. אפשר להניח שהם היו מסכימים להפסקת האש ממילא, לפחות עד שיחדשו את מלאי הרקטות, יתקנו את המשגרים המוטמנים בקרקע ויקבלו משלוחים חדשים מאיראן. אולי אפילו סוגי נשק חדשים שוברי שוויון.

משעל כמו אחמדינג'אד

עניין ההתעצמות של ארגוני החבלה או המדינות הערביות אחרי כל סיבוב אלים חשוב אפילו יותר מהפסקת האש ויציבותה. לצד הפקת הלקחים, היא שקובעת במידה רבה את תוצאות הסבב הבא ואת מידת הנזק שנגרם לישראל. מותר להניח - או מוטב לומר לקוות - שנכונות ישראל ללכת לקראת המצרים בעיצוב ההסדרה עם העזתים, ושיתוף הפעולה עם האמריקנים, עשויים להניב תוצאות רצויות גם בתחום זה.

הוא הדין עם ביקורו של חאלד משעל בעזה. לנשיא מורסי ולאחים המוסלמים במצרים יש עניין בשיקום הקריירה הפוליטית שלו כמנהיג חמאס, מפני שהם מעוניינים מאוד אסטרטגית בפיוס פנים-פלסטיני. בקהיר חוששים שאם יימשך הפיצול,

 ההפרדה בין עזה לגדה תהפוך לעובדה ומצרים תיאלץ לקבל אחריות כלכלית ומדינית למיליון וחצי איש ואולי אף לספח את עזה לשִטחה. זהו רעיון שבישראל לא פוסלים על הסף ועבור המשטר במצרים הוא סיוט.

משעל הוא המנהיג החמאסי היחיד כמעט שרוצה באמת ובתמים בפיוס, מה שהופך אותו ליקיר קהיר. ואם קהיר רוצה ביקרו, ישראל, שהידוק היחסים עם קהיר הוא כעת אינטרס אסטרטגי עליון שלה, חורקת שיניים ומבטיחה שלא תפגע במשעל בעת מה שתואר כביקור היסטורי בעזה. בדיעבד התברר שישראל אפילו קצרה רווח תעמולתי ותודעתי נאה בזירה הבינלאומית מהנאומים האלימים, שחשפו מחדש באור בוהק את האידיאולוגיה החמאסית. מה שעשה עבורנו אחמדינג'אד בהקשר הגרעין האיראני, עשה משעל בהקשר חמאס-עזה-איראן. והפיוס הפלסטיני? ישראל הרשמית סומכת לחלוטין על אבו מאזן שידע למסמס את העניין כפי שעשה לא אחת בעבר.