שביתת האחיות חשפה מי ח"כ חברתי באמת
הממהרים להתפאר בתואר "חברתי" לא נצפו לצד האחיות השובתות. כשיישאלו איפה היו ומה עשו כשמערכת הבריאות קרסה, הסטטוס שפרסמו בפייסבוק לא יספיק. האם שני הח"כים שבכל זאת היו שם יצילו את כבודם ואת כבודנו?
המקום: בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. הזמן: אמש (ג'), קצת לפני ואחרי שהשופטת לא נעתרה לבקשת המדינה לגרור את האחיות השובתות בחזרה לעבודה.
כל עדכוני הבחירות - באתר הבחירות של ynet
הסיפורים הכי חמים - לפני כולם - בפייסבוק של ynet
הזמן הוא גם ערב בחירות. בחירות שבהן המונח "חברתי" מנסר בחלל האוויר כמו רצועת דיסק תקועה, כמו מנטרה הכרחית לכל דובר כמעט, כמו עלה תאנה למי שלא אמרו "חברתי" מעולם קודם לכן ועכשיו הם מבינים שצריך. ומה יותר חברתי ממאבק של אנשי מקצוע שחוקים שלא מגרדים את השכר הממוצע במשק וממשיכים להציל חיים?
לפוליטיקאים מכל הגוונים טוב להביע סולידריות עם מאבקים שנראים להם צודקים מאוד וגם נוגעים למספר גדול של בני אדם. בניגוד לשביתת העובדים הסוציאליים, למשל, שהשאירה את בני המזל שבינינו אדישים, כאן מדובר בכולנו, בריאים וחולים שמייחלים לטיפול הולם וטוב יותר מזה שנקבל מאחיות ומאחים מוחלשים, תפרנים, עמוסים וחסרי תקווה.
אבל לפעמים, כמו בשביתת האחיות, צריך לבוא ולהתייצב לימינן ולשמאלן בגופך ממש: להפגין נוכחות בבית המשפט, לעזור להן ולהם לעשות כותרות. להצטלם עם יו"ר הוועד. להקשיב ולהכיל את הזעם. לחבק. להראות לא רק תמיכה אלא גם אכפתיות אנושית פשוטה.
אז מי לא בא לתמוך? ראשית, הח"כים החברתיים של העבודה. אפילו לא בן-אליעזר ששיבח כל כך את האחיות כשיצא מבית החולים. אפילו לא מרב מיכאלי, שמכירה את המקצוע הזה מילדותה, שיודעת היטב מדוע נשים רבות כל כך מגיעות אליו ומה זה עושה לשכר המשולם בתחום.
מפלגה שכל אונה מוקדש כעת לחברתיות, מצאה זמן רק לסטטוס.
אפילו הסופר-חברתיים לא באו
גם הסופר-חברתיים ממרצ, שעל שמותיהם רשומים לא מעט חוקים סוציאליים נפלאים ומאבק ארוך שנים בעוולות שוק העבודה, לא באו.
הליכוד ביתנו? "חברתית!", צעקה מירי רגב בהגדרה עצמית חדשה. "תמיד חברתי", אמרו כמה וכמה ח"כים תופסי טרמפ שהצביעו נגד כל חוק סוציאלי שהוא בכנסת הקודמת. לא באו. רשמית הודיעו שאסור להיאבק עכשיו וגם אי אפשר לדון עכשיו בכלום כי יש בחירות, ובטח אסור לפרוץ את מסגרת התקציב. אחיות זה לא אוניברסיטה באריאל. כולה מנגבות קיא וצואה של חולים, אז שיישבו בשקט.
אם יש ל"תנועה" של ציפי לבני יומרות חברתיות, היא מצניעה אותן היטב. אבל את החבר החדש שלה, עמיר פרץ, היא דווקא מייחצנת לא רע: הוא הרי ממציא ה"חמלה" שכיכבה בבחירות האחרונות, כל כך חברתי עד שהיה אפילו ראש הארגון החברתי-פוליטי הגדול במדינה, רב-אמן בניהול מאבקי עובדים, מייצג כל הדפוקים באשר הם - ורק לתמוך באחיות לא בא.
"יש עתיד"? טוב, נו, אולי יש בעיה בהבנת הנקרא. מועמדיה לכנסת אנשים מצוינים, אבל רובם ככולם לא יודעים לקרוא תלוש משכורת אלא אם כן הוא של מנכ"ל או טאלנט.
שום פוליטיקאי חרדי לא הגיע. אחיות, כולם יודעים, הן בעיקר נשים. ומה אם חלילה וחס ייגע מרפקה של אחת מהן בתוך המהומה מחוץ לבית הדין בקצה שרוולו של ח"כ חרדי? השם ישמרנו.
הבית היהודי? מה פתאום. בית חולים זה לא בית. בית חולים, בניגוד לבית הזה, פתוח ליהודים ומוסלמים ודרוזים וצ'רקסים ונוצרים ואפילו חסרי דת ופליטים ומתייחס אליהם כאל שווים.
הלאומיים שמשכו חזק ימינה, לא חשוב מה שמם? למה שיבואו? הם הרי יודעים היטב שערבים הם סרטן בגוף האומה. עובדה, יש יותר מדי אחים ואחיות ערבים. אפילו במחלקה האונקולוגית.
ככה הלכו האחים והאחיות לבית הדין כמעט לבדם, במקום שתלווה אותם קואליציה אד-הוק של כל החברתיים שיתעלו לרגע ויבינו כי המאבק של אנשי הסיעוד הוא מאבק של כולנו.
ומי כן בא: ח"כ דב חנין. ח"כ מוחמד ברכה. אלון-לי גרין. השניים הראשונים מחד"ש, ותיקי מאבקים חברתיים, מצולקים משנאת רוב הציבוריות היהודית. האחרון כבר הוביל מאבק עבודה אחד ועוד ימשיך, והוא מבין כמה חשובה הסולידריות. לא, הם לא באו לקטוף קולות. הם יודעים שרוב האחים והאחיות לא יצביעו עבורם, ובכל זאת באו. כי הם יודעים שצריך וחשוב ונכון לבוא.
אם הצילו בכך את כבודם של כל האחרים, את כבודנו כחברה, תשפטו בעצמכם.
לפנייה לכתב/ת 
