מצאת זוגיות? נשקי לשלום את חיי הלילה שלך
חצי שנה לתוך הזוגיות, וגם מי שהיה ידוע כבליין הולל ישיב להזמנות למסיבות ב"תודה, אבל אנחנו לא אוהבים את הצפיפות". נועה בנוש תוהה על השינוי הדרמטי שעובר על אנשי המסיבות מרגע שהם מוצאים אהבה
עוד בנושא:
מסיבת רווקים: השתוללות אחרונה לפני שמקפלים
אהבה ממבט ראשון ו-4 מיתוסים על זוגיות
אז מה בעצם השתנה? תשובה שכיחה שעונים אנשים שמרגע כניסתם לזוגיות יוצאים בערב רק בשביל לזרוק את הזבל, היא: "אני לא צריך לצאת לבלות כי כבר מצאתי זוגיות". ההתייחסות לבילוי כסוג של מטלה שיש לעשותה עד שימצא בן הזוג, תמיד היתה תמוהה בעיני, אבל אני מקבלת את העובדה שיש אנשים עבורם, באופן אירוני, בילוי הוא סוג של סבל. אם כך הדבר, מוטב להם כי יחדלו מלצאת לסבול.
האם דין האנשים עבורם לבילוי יש ערך בפני עצמו הוא שונה? נראה שגם חובבי הבילויים נוטים ל'השתבללות' זוגית בתוך הבית. הם עדיין יצאו מידי פעם לבירה של אחד על אחד עם חבר, או לערב זוגי עם זוגות נוספים, אבל הסיכוי שתראו אותם חורכים את רחבת הריקודים נמוך מהסיכוי שהם יחרכו את הלחם שאפו עבור ארוחת ערב ביתית.
לבלות כנגד כל הסיכויים
לי זה לא יקרה! כך חשבתי לעצמי בתמימותי. במשך שנים הייתי יוצאת אך ורק לשם ההנאה הטמונה בבילוי. החברים, המוסיקה, האווירה, האנשים מסביב והריקודים. "התחלות" אגרסיביות מצד בחורים הציקו לי, משום שמעולם לא יצאתי לבלות מתוך רצון שיתחילו איתי, גם אם יצאתי עם חברות בלבד. יצאתי משום שרציתי לבלות עם החברות שלי. בלבד.
על מי אני עובדת? הנה, רק השבוע, לאחר שישבתי עם חברות במקום השכונתי הקבוע לבירה והתעדכנויות, המשכתי איתן לבילוי במועדון. הצעתי לבן זוגי להצטרף אך הוא היה עסוק, כך שרצה הגורל ועשינו ערב בנות. רק שם, במועדון, נפל לי האסימון שזו הפעם הראשונה שאני מבלה במועדון בלי בן זוגי. הפעם הראשונה מזה שנה וחצי. זה הגיוני?
בודאי! הרי אנחנו תמיד יוצאים יחד! הרי לכם, הצלחנו לחמוק ממלכודת הדבש של הקן הכה נח של הזוגיות, ולהמשיך לצאת לבלות כנגד כל הסיכויים. רק לפני שבוע יצאנו למסיבה, אם כי השתעממנו והלכנו כעבור שעה. אבל בואו נודה באמת: משבוע לשבוע היציאה מהבית הולכת ונעשית קשה. נדמה כי משקולת כבדה נחה על כתפינו ומצמידה אותנו אל הספה הנוחה, ואם כבר יצאנו - איננו יכולים לחכות עד שנשוב לחיקה. לא רק שהפכתי לאנשים האלה שמדברים ב'אנחנו', אלא שהריקוד היחיד בו אני מפליאה הוא כשאני יוצאת יחפה מהמקלחת אל הרצפה הקרה.
מיליוני אנשים לבד
הסיבה בגללה אנשים בזוגיות ממעטים לצאת לבילוי סוער היא באמת בגלל שהם לא צריכים. לא במובן של צריכים לחפש זוגיות דווקא, אלא משום שהזוגיות עונה על צרכים אחרים, ובהעדרה נצא לבלות כדי לנסות למלא אותם. הצורך בשייכות למשל, להרגיש חלק מקבוצה חברתית, או הצורך בהערכה, אותה אנו מחפשים בעיני זרים במועדונים.
אנשים רבים שאינם בזוגיות חווים אי שקט מסוים, וחשש להישאר בבית פן הלבד יהפוך לבדד, או כפי שהחברים של נטאשה ניסחו היטב - "מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה". מאחר ולכל תגובה אנושית יש גורם שהניע אותה, מי שאינו חש במחסור לא ינקוט בפעולות כדי למלא אותו, לא יהיה לו צורך שידחוף אותו לצאת לבלות.
במשך שנים יצאתי לרקוד מתוך אהבת המוסיקה, אבל גם מתוך רצון לשאת חן בעיני אנשים, ודרכם לשאת חן בעיני עצמי. כשהייתי שם, במועדון, הציפו אותי שלל תחושות מפעם. לאוויר היה ריח של עוף סיני חמוץ-מתוק, ולכל הבחורים היה אותו המבט בעיניים - של ייאוש מהול בתקווה. מכל עבר נשלחו מבטים, התחככויות כאילו אגביות באזורים מוצנעים, ומשפטי פתיחה שאינם מהמוצלחים.
נכון שהאנשים הגיעו לשם על מנת לבלות, אבל נדמה שמה שהניע אותם היתה הציפייה. ציפייה למשהו אחר שיקרה, שימלא את אי השקט ויצוק בתוכו תוכן, אף לו לשעה קלה. לצד הציפייה נחו אכזבה וייאוש, כשאותו דבר מה בלתי צפוי לא התרחש.
סוף ידוע מראש
אומרים שדברים נראים אחרת כשמסתכלים עליהם מבחוץ. כשהייתי בליינית קבועה הרחתי בעיקר את ניחוח הייאוש, ואילו עתה ידעתי לזהות את התקווה שמתחתיה, את ההתרגשות המפמפמת חיות לאיברי הגוף ולחושים.
זו הסיבה מדוע זוגות מתקשים לשמור על עניין בבילויים מסוג אלה וחותכים הביתה בשעמום כעבור מחצית השעה. מאין ישאבו הרגליים כוח לרקוד ללא ציפייה להתרחשות שוברת שגרה? כיצד נתרגש מהערב אם סופו נכתב כבר מראש? אינני יודעת מה התכנונים שלכם לסוף השבוע, אבל אני הולכת לישון.
בואו להיות חברים של ערוץ יחסים בפייסבוק
לפנייה לכתב/ת 
