תנו לאחי הזדמנות

רוצה ללמוד כלי נגינה? לך ללמוד ריפוי במוסיקה. רוצה לרכוב על סוס? לך לריפוי בסוסים. אני רואה את אבא שלי מנסה להוציא את גיא מהמשבצת הזו שכולם מכניסים אותו לתוכה, הוא טוען שכששמים על מישהו תווית, זה מסוכן, כי לפעמים הדבק הוא כל כך חזק שהתווית לעולם לא תוכל לרדת. אז כן, גיא בכיתה מיוחדת. הוא ילד עם צרכים מיוחדים - אף אחד לא מתכחש לזה. אבל יש לו יכולות ורצון לקשרים חברתיים והוא לא צריך עוד "סדנאות" ו"ריפוי" ועוד מילים שהתוצאה שלהן היא עוד בידוד חברתי. בינתיים, אנחנו מגיעים לבריכה. גיא קופץ למים בביטחון ובשמחה, ובזמן שהמדריך זורק לעברו חפצים, הוא שוחה וצולל ומביא אותם.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

לעבוד עד מוות / גליה וולוך

מה עובר על החינוך הציוני-דתי? / דב שוורץ 

אבא שלי יושב במרחק מה, במתח גדול. "תפסיק להסתכל עליהם כל הזמן, אבא, תשחרר". אבל הוא לא משחרר. הוא נשאר דרוך, פוחד שבכל רגע המדריך יוציא את גיא מהבריכה. "למה שיוציא אותו?" אני שואלת. "אני רגיל שכשרואים שהוא קצת אחר אז נלחצים", אבא מנסה להסביר, ואני מקשה: "אבל סיפרתם להם מראש". "כן, האחראי על הפעילות הסכים לנסות, אבל המדריך עשה פרצוף חמוץ. אולי את צודקת. אולי אני סתם פרנואיד".

הוא הרשה לעצמו לחייך ולראשונה הרגשנו הישג אדיר. גיא בחוג. סתם חוג עם עוד ילדים. אמנם הם לא באינטראקציה אבל מספיקה התחושה של גיא, שהוא מסוגל להשתתף במשחק בדיוק כמו כולם. אחרי שבע דקות של אופוריה מסוימת, ניגש המדריך לאבא שלי, וליד כולם - הורים, ילדים ושאר המתרחצים - הכריז שהוא מעדיף שגיא לא יהיה בחוג שלו, שיילך לשחייה טיפולית. אבא שלי ואני לא כל כך הבנו למה, "הרי הוא יודע לשחות ולא מפריע לאף אחד". "כן", ענה המדריך, "אבל זה דורש ממני יותר מדי אנרגיות. אין לי כוח לזה".

כעסתי על המדריך. לא רק כי השפיל את אבא שלי ואותי, אלא גם כי הוא הפגין חוסר רגישות כלפי גיא ופשוט הוציא אותו מהמים. אולי אתם לא מכירים את הנושא מקרוב, אבל לילדים אוטיסטים גם ככה קשה להתנהג בטבעיות ליד אחרים, והביטחון ממש לא בשמיים. אז עד שגיא מצליח להרגיש בנוח וליהנות, אומרים לו שהוא לא שייך, וגורמים לו לאכזבה ולבושה.

האיש שבתוככם. דנה ואחיה גיא

"למה הוא מוציא אותי מהמים, אבא?", שאל גיא. אבא שלי לא ידע מה להגיד לו. לי דווקא הייתה תשובה, אבל את התשובה שלי אני מעדיפה להגיד לכם: אני יכולה להאשים את המדריך, או אפילו את מנהל הבריכה שלא עשה דבר ולא הפגין כל סוג של אמפתיה לגבי התקרית. אבל אחרי שכעסתי, בכיתי והתייאשתי הבנתי שזה לא הם שמכעיסים אותי. זה הרבה מעבר להם, וזה הרבה יותר עמוק. זה מתחיל מאיתנו, מכולנו כחברה. זה מתחיל מהחינוך. אנחנו חיים בחברה אטומה שבוחרת לטאטא הצידה את מי שלתפישתה שונה - אם מתוך בורות או חוסר רגישות ואם סתם כי זה יותר נוח.

לראות שהשונה לא כל כך מרתיע

אני מניחה שלאותו המדריך לא יצא מעולם לפגוש ילד מה"סוג" של אח שלי. לפי חוסר הסבלנות וחוסר האמפתיה שהפגין, אני בטוחה שגם אם כן פגש, הוא ודאי לא הכיר ילד כזה לעומק וגם זה כנראה לא באשמתו. זה בגלל ההפרדה הקשה שנעשית בין הילדים. כבר שנים שאבא שלי מנסה לשלב את אחי בחוג עם ילדים רגילים, מתוך תקווה ואמונה שהדבר יעזור לו להתמודד טוב יותר בחברה וללמוד לתקשר בעולם שבחוץ, שלא לדבר על כך שזו משאלת לבו של גיא - להיות עם ה"רגילים". יותר מזה: אני חושבת שזה חשוב גם לאותם הילדים ה"רגילים" ללמוד לקבל את השונה, ללמוד על סבלנות וסובלנות. לראות שהשונה הוא לא כל כך מרתיע ומוזר. ברגע שאתה מכיר משהו מקרוב, אתה יכול לגלות כלפיו הבנה, רגישות וגם אהבה.

אם לא הייתי אחותו של גיא, גם אני לא יודעת איך הייתי מגיבה לאדם, לנער או לילד שמתנהג מעט מוזר בעיניי. אני בטוחה שאם אותו מדריך היה גדל בבית ספר משולב, או אם היה יוצא לו להתנדב עם ילדים מהסוג הזה, הוא לא היה נבהל כל כך כשגיא היה מגיע אליו, ולא מנסה להרחיק אותו ממנו אחרי שבע דקות. הוא היה מקבל אותו בזרועות פתוחות. כי גם אם גיא לא היה מצליח להשתתף ממש כמו כולם, אולי אפשר היה למצוא דרך להתגמש, לגרום לו להרגיש שייך ולהצליח לשלב אותו בדרך קצת שונה עם הנערים האחרים.

הייתי רוצה לדעת שנעשים מעשים מהותיים ומתקבלות החלטות שבאמת יקדמו קודם כול את המודעות ואת ההכרה באוטיסטים, PDD וכל מה שעל הרצף. הייתי רוצה לדעת שההורים שלי יוכלו לנהל יום שגרתי ורגיל מבלי שיצטרכו לחפש לגיא תעסוקה 24 שעות ביממה כיוון שלא מייצרים מספיק מסגרות שנותנות מענה לילדים עם צרכים מיוחדים. שלא לדבר על חוגים משולבים שיכולים לעזור לאחי ולילדים אחרים להתפתח ולצמוח. הייתי רוצה לדעת שההורים שלי יוכלו לישון בלילה בשקט בלי להיות מוטרדים ללא סוף במחשבות על מה יהיה עם בנם כשיגדל, איפה יבלה את שנותיו כבוגר, אם יהיו לו חברים או שיישאר בודד ואם יוכל לדאוג לעצמו.

לפני כמה ימים ביקש ממני גיא שאעזור לו לעבור לכיתה רגילה משום שהוא לא רוצה להיות יותר בחינוך מיוחד. "אני רוצה להיות רגיל ורוצה חברים רגילים", אמר. לא ידעתי מה להגיד לו. לא ידעתי איך לעזור לו, אז רק החזקתי לו את היד והבטחתי לו שאנסה להקל עליו כמה שיותר, אבל לראשונה הבנתי שהוא מודע לשוני שלו.

באותו הרגע נזכרתי בספר שכתב בירגר סלין: "לא רוצה עוד להיות האיש שבתוכי". גם גיא מרגיש כלוא בתוך משהו שהוא לא בחר. ולכן אני מבקשת מכם לא לכלוא אותו ולא לסגור אותו עוד יותר גם בתוך החברה. הוא רוצה קשר, הוא רוצה שיכירו בו, הוא רוצה שיסתכלו עליו ושיתייחסו אליו. גם אם הוא לא יודע תמיד איך להביע ואיך לבקש את זה. הייתי רוצה שגיא ועוד רבים כמותו יוכלו ללמוד להשלים ולקבל את ה"האיש שבתוכם", והתפקיד שלנו כחברה הוא לעזור ולגרום להם להרגיש ראויים, אהובים ושייכים, בדיוק כמו שהם.

דנה אידיסיס, 26, תסריטאית

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il