טלי ליפקין שחק: "אמנון, אהבנו בלי תנאי, בלי ספקות. נשארתי שלך עד פגישתנו הבאה"

אהוב שלי, נצחי, אמנונוש.

בטיפול יום במכון ההמטולוגי בהדסה, בסתיו הקשה הזה, אמרת לי: "אני לא יכול להעלות בדעתי אילו חיים היו לי בלעדייך". ואני עניתי: "ואני לא יכולה להעלות בדעתי איזה חיים יהיו לי בלעדייך. בבקשה, המשך להחזיק מעמד". "יש לי עוד כוחות", אמרת לי.

אני יודעת כבר הרבה זמן שזמננו קצוב, שנינו יודעים זאת. נוגעים בזה רק במרומז, בזהירות רבה ולעתים רחוקות. וזמנם של מי אינו קצוב? ומי בכלל יודע מה מחכה לו מחר או בעוד שעה? את הטיעון הזה נהגתי לשנן וגם לשלוף באחדות מהפעמים שנגענו בכאב הזה. מראש זמננו היה קצוב כי התחלנו מאוחר.

מספידה בלוויה. "ידענו שזמננו קצוב כי התחתנו מאוחר"(צילום: ניצן דרור)

כשבאת אמרתי שאני רוצה 45 שנים, אני תמיד הרי רוצה יותר, רוצה את הכי ואת הכי היה לי - אותך. "אני בפרס הגדול כבר זכיתי", הייתי מסבירה למהמרים בינינו שקיוו לזכות בהגרלות ובתחרויות. וגם אמרתי שאני לא קונה פיס כי את המזל שלי אני לא מבזבזת על כסף אלא שומרת לדברים החשובים.

אתה ומה שצמח ממך - הבנים שלנו ורוני שגידלנו יחד, והילדים הנהדרים שלך שעטפנו אל חיקנו האוהב. המשפחה. הדברים החשובים באמת הייתה האהבה. דבר לא היה חשוב לי מהאהבה הזו. ומהעולם שהיא הקימה לנו. היקום שהקמנו לנו בכמעט שלושה עשורים.

אני בת מזל. זכיתי לאהוב אותך ולהיות נאהבת באותו אופן על ידך. כמה קל ופשוט זה היה, אהבנו

האחד את השנייה בלי תנאי. בלי ספקות ובלי משחקים. בלי הפוגות ובלי פחד. כלים שלובים. היינו מעגל חשמלי סגור. משק סגור. שלם אחד גדול ומושלם באהבתנו ובחיים שבנינו לנו. שונים ודומים. משלימים אחד את השנייה, ואתה המגדלור.