הוא מתחנן שתביני, שתגלי חמלה. אבל עד מתי?

יש רגעים בחיים שבהם את עוצרת. את נושמת. לוקחת לעצמך דקה ומחייכת חיוך אמיתי. זה הרגע שבו את יודעת שאת מתאהבת. אתם מעבירים את הזמן בנעימים עד שלפתע הוא מקלל ומאבד שליטה, ואת מאבדת נשימה ומנסה להבין מה קרה לגבר שעד לפני דקה הניח לך זר של שושנים על המיטה.

חברתי הכירה לפני מספר חודשים את הגבר שלה. הוא הפתיע, הוא הקסים וזה זרם ממש כמו בסרטים. זה הרגיש לה נכון וטבעי. עד מהרה היא הכירה לי ולחברים הקרובים את בן זוגה. מהתרשמות ראשונה, הוא נראה מתאים לה מאד בהתנהגות, בדיבור ובגישה לחיים. היא הייתה מאושרת וקרנה, וכולנו שמחנו שהנה, עוד חברה מצאה סוף-סוף זוגיות נכונה וטובה. אבל אז החיוכים פחתו, ולראשונה היא הודתה שיש לה בן זוג עם בעיות שלא ניתן לפתור בקלות. הוא אלים מילולית.

נדבק כמו מחלה

זה התחיל בקטן, בריב של זוג אוהבים, בקנאה, והיא ניסתה לפתור זאת בשיחות, בתמיכה. רוב הנשים היו נותנות לו בעיטה מהדלת אחרי הקללה הראשונה. בטח שלא היו סולחות אחרי השנייה והשלישית. אבל כמו נשים רבות, חברתי ניסתה לעזור לו. לא רק בשל אהבתה אליו אלא גם משום שהיא בחרה לזכור לו את הדברים הטובים שקיימים בו. 

לכולנו יש שריטות, טראומות שאנחנו סוחבים מהילדות. הוא סוחב נטישה של אמא וילדות קשה. חברתי גם עברה חיים לא קלים, והיא יודעת איך זה מרגיש. כולנו יודעים איך זה מרגיש לסחוב זיכרונות של ילדות כואבת, מילים שההורים שלנו אמרו לנו, ביקורות שהם העבירו עלינו, חוסר תמיכה והבנה, וזה נדבק אלינו כמו מחלה.

כשאנחנו ילדים, נדמה שזה יעבור. אפילו ההורים לא תמיד מבינים שאנחנו לא שוכחים. בן זוגה של חברתי לא שוכח עד היום. זה יושב לו כמו משקולות על הלב, מוחץ כל הזדמנות שניתנת לו לאהוב, וברגע שהוא מרגיש חוסר שליטה – הוא מיד מאבד את זה. אז אפשר לסלוח? כן. אבל לא להפוך את עצמך לשק החבטות האלימות שלו.

לדעת להגיד לא

אצל נשים, החוש האימהי משחק תפקיד גם במערכות יחסים, וקיים בנו הצורך להגן על הגבר שלנו, לעזור לו, להציל אותו. אבל חלק מהחוש הזה - זה גם לדעת מתי לומר לא. כחברה, ניסיתי שלא להתערב יותר מידי. אני עומדת בצד אבל פוקחת עיניים ושמה לרשותה שתי אוזניים. ואני שומעת על פרידה וחזרה ואון ואוף, ועל איך הוא יודע במשפט אחד לגרום לה להרגיש שאף אחד לא אוהב אותה כמוהו.

פעמים רבות, אנשים מהצד רואים את מה שאנחנו לא רוצים לראות. ואני מאמינה לו. אני מאמינה שהוא אוהב אותה, שהוא לא מתכוון, שהוא בסה"כ גבר, ילד מסכן. אבל הוא צריך עזרה. הוא צריך להבין שזה מצב של חוסר שליטה. שהוא נמצא במלחמה פנימית של ילד שמחפש את אימא ואבא, אבל מה לעשות שהוא כבר גבר מבוגר, ואת מה שעשו לו הוריו לא ניתן לתקן? את מה שהוא עושה לעצמו, בטח שכן.

לפעמים, מרוב שאנחנו זקוקים לאהבה, אנחנו מרשים לגרסאות אחרות שלה להיכנס לנו לחיים. הריקנות שלנו פותחת צוהר לאנשים שלא תמיד נכונים לנו, ואז אנחנו כבר בפנים, מתקשים להרפות, לתת לעצב ולכאוס לעזוב. חברתי היא אדם משכיל, חכם. היא יודעת שהוא לא ישתנה מחר ולא בעוד כמה חודשים. מצב כזה מצריך טיפול ארוך ולא בטוח שהוא מבין את זה. שהוא מוכן לנסות לעשות הכל כדי שהיא לא תעזוב.

להשתנות זה כואב. ברוב הפעמים זה כואב מידי ואנחנו מעדיפים לחיות ולהסתפק במה שיש מאשר להלחם על חיים טובים יותר. ואני כחברה, חוששת. מפחדת שהמילים יהפכו למעשים. שיום אחד הוא יאבד שליטה ויוסיף לקללות שלו סטירה או מכה. וזה יקרה. אולי לא היום או מחר, אבל זה יקרה.

אז מה עושים? נותנים לו ללכת. וכך היא עשתה. השבוע היא החליטה שזאת הפעם האחרונה. הפעם האחרונה שהוא אומר לה "תעופי מכאן", ומגרש אותה מהבית שלו. הפעם האחרונה שהוא מקלל קללות שאסור לי לכתוב כאן. הפעם האחרונה שהוא מרשה לעצמו לומר לה לא לעשות משהו כי זה לא מקובל עליו. זאת הפעם האחרונה.

הזכות לאהוב

אז אחרי הפרידה החוזרת, נשמע שוב התקליט של "איך את עושה לי את זה, ולא באמת אהבת אותי?", ואת שומעת בקול שלו את הדברים שהוא רוצה לומר לאימא שלו. זה עצוב, זה קשה וזה לא מרפה. נשים מוכות אוהבות את הגבר שמשאיר להן סימנים כחולים.

ואנחנו תמיד שואלים, למה היא עושה את זה לעצמה? הרי הוא לא שווה את זה. אבל אני חושבת שהוא שווה אהבה. גם לגברים כמוהו מגיע שמישהי תאהב אותם. אבל יש גבול שבו אם הוא לא רוצה לעזור לעצמו, הוא צריך להבין שאת לא תהיי זאת שתציל אותו.

אז אני כותבת את הטור הזה בשבילו. כדי שהוא יהיה אמיץ ונבון ויחליט לעשות את הדבר הנכון. שהוא ישמע לקולה של חברתי וילך לקבל טיפול ולשפוך את הכאב שלו אצל פסיכולוג וידע שזה בסדר לבכות, זה בסדר לבקש עזרה. שידע שזה לא בסדר להכאיב לאחר, זה לא בסדר להתעלל ולחשוב שאדם אחר צריך לסבול את המרות שלך.

זה לא בסדר לומר לאישה שלצידך קללות ומילים מביישות ולחשוב שהתנצלות תהווה פתרון מהיר. זה לא בסדר לקחת אהבה ולרמוס אותה. גבר יקר, אני באמת מקווה ומתפללת שתעזור לעצמך ושחברתי תהיה אמיצה אף היא ותעמוד על המשמר עם דגל שכולו אהבה, ואומר – לא עוד.

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק