"פוטונובלה": טיפול שורש מענג

עבודת שורשים היא אחת מתחנות חייו של ילד בישראל. חטיבת ביניים, כיתה ז', יאללה להתחיל לחטט: בקופסאות הנעליים הישנות עם התמונות המצהיבות שאף אחד לא טרח לקבץ לאלבום, בזכרון המתעתע של סבתא-רבה, בארכיון הווידאו הביתי, במחשב. יהיה כיף, מבטיחה מערכת החינוך, ובסוף ייצא מזה מופע מולטי מדיה מרגש או ספר כרוך לתפארת, מורשת המשפחה תישמר, הזיכרון ההיסטורי יתעשר, והילד יתבגר מתוך הבנת מקומו שלו במשפחה.

ביקורות נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet:

"חטופים 2": חצתה בזחילה את קו הסיום

"בובה של מדינה": הצלחה כבר לא תהיה כאן

"ארץ נהדרת 10": יותר מצחיק לראות חדשות

בפרויקטים לאומיים שוחרי טוב הערך המוסף הקולקטיבי הוא לפעמים חזות הכל וגם הנחת המבוקש. בבסיסה של התביעה לעבודת שורשים עומדת הנחה שכל תלמיד הוא חלק ממשפחה "נורמטיבית", ושהוא ממש משתוקק ללמוד את תולדותיה ואורחותיה, וגם להנציח את הידוע לו ולחלוק בידע עם חבריו. אופס, טעות.

ההיסטוריה חוזרת

"פוטונובלה" ששודר אמש (א') ערוץ 8 הוא סרט נפלא על הטעות הזאת. כשמגיע תורה של שיר שלח לחטט כך בהיסטוריה, היא מתלוננת (בצדק) על השעמום הצפוי לה. אביה, הקולנוען חן שלח ("חצי", "שבעה", "כשג'בל נפל" ועוד אחרים - כולם משובחים) נחלץ לסייע - ולחשוף את העובדה שהאדם אינו עץ, והשורשים הם לעתים קרובות אשפה פסיכולוגית רדיואקטיבית, שצריך להתקרב אליה ממש בזהירות - רצוי עם מצלמה שמגוננת מפני דרמה גדולה מדי.

שיר שלח. מניעה את התחקיר לשורשי משפחתה

כי מקומה של שיר במשפחה, על פי הגיונה של עבודת השורשים, מוכתב מראש: כנינה של ניצולי שואה, כנכדתו של איש שאהב שתי נשים, כבתו של אב שעצם לידתו היתה סוג של כתם על טוהר חיי הקיבוץ. למה שתרצה להתעסק בזה בכלל?

שלח נרתם איפוא לחלץ את בתו מן המשימה בלא פגע, ואת המצלמה הוא לוקח איתו כדי לפתוח קופסאות של סודות, שקרים, הכחשות ואטימות רגשית שליוו את ילדותו, ואולי אף הפכו אותו למי שהוא. על הדרך נפרשת בפני הצופה תמונת פסיפס עשויה מקרעי זכרונות, ומן הפער שבין האידיאולוגיה המוכתבת לבין מציאות חייו של היחיד, שהוא הפער בו נוצר רוח הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי.

שואה, תקומה, עליה, קיבוץ, ציונות: אלה מרכיבי הנרטיב המוכתב מראש, אבל שכשמשבצים בו דמויות של יחידים, הכל מתחיל להתפרק. יצר החיים של הסבא-רבא דעך כשהגיע לישראל, בניגוד גמור למה שרצוי על פי הסיפור הציוני הגדול. הסבתא-רבא לא יכלה לשאת את העובדה שבתה הרתה מחוץ לנישואין, והתאיידה מחיי הבת והנכד גם יחד.

והנכד הזה, חן שלח עצמו, גדל עד גיל 8 מבלי דעת מיהו אביו: קשה לגדול כך בקיבוץ, כשכל המבוגרים בעצם יודעים, אבל אף אחד לא מדבר. כשמעברו השני של הדשא חיה עוד משפחה של האב, והוא עצמו ספון ברפת ושותק, כי כך קל יותר.

הוא האמין שאביו רב חובל עד שהתיישבו לספר לו את עובדות החיים ולקחו אותו לרפת על טרקטור לפגוש את האיש שהכיר כל ימיו, ופתאום זה אבא שלו: גם שנים רבות לאחר הגילוי המרעיש, אין האב מסוגל להסביר מדוע נהג כפי שנהג, והאם אפילו מכחישה את עצם ההכחשה הממארת באומרה ש"הגיע הזמן" לספר.

מי מאמין לתמונות?

"תמונות לא מספרות את מה שקורה באמת", אומר חן שלח בקריינות מינורית ויפיפיה. מאלבומי המשפחות המפורקות הוא מחבר פסיפס כרונולוגי שמשתלב בעדויות ובראיונות עם בני משפחה, בדיוק כמו שצריך בעבודה ההיא, אבל עם תוצאות מדהימות מבחינה תיעודית.

הנה אחותו-למחצה של חן שולפת את יומן הילדות שלה, ומראה למצלמה מה כתבה כשנודע לה שיש לה אח בן שמונה, והנה היא על סף בכי, כשהיא מסבירה כיצד אי אפשר היה ליצור יחסים "נורמליים" בין האחיות - בנותיה של אם אחת, לאח -  בן "האשה האחרת": והנה תמונות שעליהן שלח אומר "הם עומדים יחד ולא יודעים מה להרגיש", ולתוך האמירה הזאת הוא מקפל בעדינות גם את קוד השתיקה הקיבוצי וגם את האטימות הרגשית ההכרחית שמתלווה לקוד.

תמונות מחיי משפחה. מתוך "פוטונובלה"

הכל עדין, לא מתלהם, מכבד את המרואיינים בו, ובעיקר מאד לא מתבכיין. אין כאן שמץ של נסיון ליצור דרמה גדולה מן החיים, כי החיים עצמם הם הדרמה, והיא ממש ענקית כשאתה בן שמונה, או מאוחר יותר כשאתה נזכר בחייך עד גיל שמונה. מכאן "פוטונובלה": מתוך התמונות עולה סיפור האהבה, הבגידה, החרם המשפחתי ושאר אלמנטים שאנחנו נוטים לזהות עם הפקות בשקל, ולפעמים שוכחים שהם אבני הבנין של החיים עצמם.

זה סרט מעולה ומכמיר לב, ביקורתי, אבל לא בועט בכוח רק כדי לבעוט, מכבד ואוהב את בני האדם שהם גיבוריו למרות מה שעוללו ליוצר הסרט - ונמנע מניתוח פסיכולוגי מעיק ומשמים גם יחד. במובן זה, שלח סומך על האינטליגנציה

ועל הלב של הצופה, ובצדק הוא מניח שכל אחד מצופיו יכול להשלים לעצמו את אפקט הזעזוע והחמלה ממש לבד ובלי עזרה.

והכי יפה: מתברר ששיר שלח גם היא לא ממש זקוקה לעזרה. כשהפרויקט נגמר ויש לה ספר כרוך והיא נשאלת מה עכשיו, היא מציעה שהיצירה תעלה אבק בבוידעם. כיוצר, שלח אולי לא יכול להסכים עם הקביעה הנחרצת הזו, ו"פוטונובלה" היא ודאי יצירה שראויה למסע של פסטיבלים ולא להשכחה. כאב, הוא צריך להיות גאה בה. כישראלי, הוא יצר סרט שמשמש בעת ובעונה אחת מסמך אישי מרגש באמת, וגם ביקורת תרבותית מעניינת וחכמה על השורשים של כולנו.