כשסטטוס ה"נשואים" מאיים להרוס את היחסים
מה משתנה אחרי הנישואים? הכול, מסתבר. היחס משתנה, אנשים מפסיקים להשקיע בקשר ומשהו בהתלהבות ההדדית הולך ודועך. נועה בנוש על משבר השנה הראשונה
מאפיין מרכזי של תחילת שנה אזרחית, מלבד התור הארוך למס הכנסה, הוא חשבון הנפש שאנו עורכים בינינו לבין עצמנו. בדומה לימי הולדת, תחילת השנה מביאה עימה התבוננות פנימה ותובנות על מי שהננו, על השינויים שחלו בנו בשנה שחלפה, ועל הדברים ברצוננו להשיג במהלך השנה הבאה עלינו לטובה.
ההתבוננות הזאת מובילה אותנו לקבל החלטות כאלה או אחרות. יש המכריזים קבל עם ועדה על רצונם להפסיק לעשן, יש הנרשמים לחדר הכושר, ויש כאלה המנצלים את חגיגות הסילבסטר כדי להציע נישואין לבחיר ליבם.
חשבון הנפש הקולקטיבי לא פסח גם עלי, מן הסתם. כשבחנתי את השנה שזה עתה נסתיימה, גיליתי שהיא האירה לי פנים, בתחום הזוגיות בעיקר. כך, למשל, התארסתי בחודש פברואר שעבר. החקירה אחורה הניבה גם תובנות פחות חיוביות. כמו למשל, ההכרה בכך שעברה כמעט שנה מאז.
עבור מרבית האנשים, אירוסין מהווים יריית זינוק במרוץ לעבר החתונה. אין לתקופת האירוסין ערך אלא כגשר המוביל אל עבר הסטטוס הנחשק של נשואים. "בשביל מה לחכות?" הם טוענים, ויום לאחר הצעת הנישואין שועטים קדימה אל עבר משוכות האולם-קייטרינג-צלם-תקליטן-שמלה-תסרוקת-רשימת מוזמנים, בדרכם אל קו הסיום הניצב בינות ארבע מוטות וסדין בצבע לבן.
הרצון שלי להמתין וליהנות מתקופת ירח הדבש שלפני ירח הדבש, נתפש כחריג בעיני הסביבה. אך אני, שפעתי נימוקים כרימון. לשם מה לי כל הטרראם הזה, טענתי, הרי נישואין הם בסך הכל אמצעי ולא מטרה בפני עצמה.
השאיפה שלי היא להיות מאושרת, ועצם הידיעה שפגשתי את האדם איתו אני רוצה לחיות את חיי עונה על המטרה. אם כל כך טוב לנו במקום בו אנו נמצאים, מדוע עלינו לארוז את מטלטלנו ולהגר למקום אחר?
עם הזמן שככו תגובות הסביבה. לא משום שאנשים ראו את ההיגיון בכך, כמו בשל העובדה שהם הניחו שאם התארסנו לפני שנה, הרי בודאי שנישאנו זה מזמן. ואילו אני, מצידי, התרציתי והפסקתי לתקן את הבריות שהתייחסו אליו כ"בעלי". אף על פי כן, חשבון הנפש העמיד אותי מול המראה, ובבואתי גילתה לי את הסיבה האמיתית בגינה טקס החתונה מבושש להגיע: אני פשוט מפחדת.
משבר השנה הראשונה
מסתבר שיש לי סיבה טובה לפחד. מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי הסיכוי להתגרש בשנה הראשונה לנישואין הכפיל את עצמו בעשרים השנה האחרונות. ואם צלחתם את השנה הראשונה בשלום, הרי שבשנה השנייה לנישואין הסיכוי להתגרש הוא הגבוה ביותר - פי 3 מהסיכוי להתגרש בשנה הראשונה.
אין ספק שקל יותר להתגרש בשנים הראשונות לנישואין, לפני שנכנסים ילדים למשוואה, אולם קלות הגירושין לא מספקת הסבר מלא לתופעה. יועצים זוגיים טוענים שהשנה הראשונה לנישואין היא קשה ומאתגרת במיוחד, וקראו לתופעה הזו בשם "משבר השנה הראשונה".
הסיבות למשבר הן רבות ומגוונות. חלק מהזוגות מתחתנים משום ש"ככה צריך" ורק לאחר החתונה מגלים שכלל אינם מתאימים. עם זאת, גם זוגות שחיו יחדיו שנים רבות ובדקו את התאמתם זה לזו, מגלים שחל שינוי ביחסים ביניהם לאחר הנישואין. עם המעבר מהאידיליה הרומנטית אל החיים היומיומיים והלא תמיד פשוטים של המציאות הזוגית, עלולים להתגלות בקיעים בדמות מאבקי כוח וניסיונות לשנות את הצד השני.
היום שאחרי
את רינת (שם בדוי) בת ה-28 פגשתי יחד עם בן זוגה. "זה בעלי, אבל אני לא קוראת לו ככה" היא אמרה, ומיהרה לספר לי את סיפורם. רינת ובן זוגה היו חברים במשך חמש שנים ובסופו של דבר התחתנו בגלל לחץ ההורים. "כשהיינו חברים הסתדרנו מצוין, ואז בתקופת האירוסין היתה התרגשות גדולה, כי כולם כרכרו סביבנו והיינו צריכים להחליט על אוכל ועל שמלה, וכולם הגיעו לחגוג איתנו את אהבתנו. זו התקופה הכי טובה ומרגשת שיש".
"ואז, בבת אחת, מהמקום הגבוה שבו נמצאים, נזרקים מטה לחיים של שגרה שאיש לא מוכן אליהם באמת. לפני כן אתם עסוקים בחלומות ותכנונים והתרגשות ולא באמת יודעים מה זה חיים זוגיים, אתם לא באמת יודעים איך זה לטאטא יחד את הרצפה. יש את החלום הרומנטי על הנסיך שמנסה לזכות בנסיכה, מוכיח לה שהוא שלה ע"י חיסול הדרקון ואז הם חיים באושר ועושר. אבל לא מראים לנו מה קורה אחרי זה".
מה קרה אחרי זה? איך השינוי בא לידי ביטוי בקשר ביניכם?
"מאז שהתחתנו יש שינוי באינטראקציה בינינו במאה אחוז. נהיה חוסר שקט בינינו והתחלנו לריב. בנוסף, כשנשואים יש עצלנות. ברגע שיש כתובה ועדים שאומרים שאנחנו נשואים, אז לא צריך יותר להשקיע. לפני שהתחתנו רציתי להיות חמודה ולפלרטט איתו ולהיות רזה, ועכשיו זה לא משנה כי במילא אחזור הביתה והוא יחכה לי שם. הוא מצידו, הפסיק לקנות לי פרחים. אבל זוגיות היא משהו חי - ואם נפסיק להשקיע בזה היא תמות".
דיברתם על זה?
"אחרי תקופה ארוכה שלא הסתדרנו הגענו למסקנה שזה התואר 'בעל ואישה' שקלקל. ברגע שהתחתנו הטבעת היתה נכנסת לפני לחדר, והייתי אומרת דברים כמו 'אבל אתה בעלי אז...', כי יש ציפיות מסוימות מבעל שאין מבן זוג. זה מכניס אותנו לתוך מסגרת. איך שהתחלנו לחשוב על עצמנו כבעל ואישה ההתנהגות שלנו השתנתה, כאילו שיש דברים שחייבים לעשות בתור נשואים, ואז לא הסתדרנו יותר".
מה עשיתם?
"רצינו לחזור למצב שהיה בינינו קודם - כשהיינו חברים. רציתי לדבר אליו כפי שדיברתי אליו כשהגדרתי אותו כחבר ולא כבעל. לכן הורדתי את הטבעת מהאצבע ותליתי אותה על שרשרת ליד הלב. אני גם לא קוראת לו 'בעלי' למרות שהתחתנו ברבנות ועשינו מסיבה גדולה".
"אחרי שהתחתנו היו מתחילים איתי גברים כשאני עונדת טבעת על האצבע והייתי אומרת 'אני לא יכולה, אני נשואה'. אבל אני אדם מוסרי, אז למה אני צריכה להשתמש בנימוק של טבעת ולא ברצון חופשי? עכשיו, בלי הטבעת, אני מקווה שנחזור למצב שבו אנחנו ביחד מתוך בחירה, ולא בגלל שהבחירה כבר נעשתה. בני זוג חייבים להגדיר אחד לשני למה הם ביחד".
להיות יחד בכל יום מחדש
הסיפור של רינת ובן זוגה ממחיש את השינוי שעלול להתחולל בקרב בני זוג ברגע שהם מגדירים עצמם כנשואים, וכן את האופן בו שגרה וודאות עלולים לכרסם כל חלקה טובה של הקשר. אני מקווה שהפתרון שלהם יציל עבורם את הקשר, ולוקחת ממנו שני דברים עבורי.
ראשית, להימנע ממצב בו לוקחים זה את זה כמובן מאליו, ובתכלס - עם אחוזי הגירושין הגבוהים גם אין סיבה להניח שבן הזוג יהיה שם לנצח, כך שלמעשה צריך לבחור להיות יחד בכל יום מחדש. שנית, לספר שוב ושוב, זה לזה וכל אחד לעצמו, מדוע אנחנו ביחד, כדי לא ליפול לתוך מערכת הציפיות והדרישות של 'איך אמורים לנהוג כנשואים'.
נישואין הם בסך הכל ציון דרך אחד במסע הארוך של הזוגיות. הם אינם ממוקמים בקו הסיום שלו, אלא סמוך לתחילתו. אני לא יודעת אם אני ובן זוגי נהיה ביחד "לתמיד", אבל אני כבר לא פוחדת לנסות.
בואו להיות חברים של ערוץ יחסים בפייסבוק
לפנייה לכתב/ת 
