הייאוש נעשה יותר נוח
יושבי פרלמנטים ומקטרי סלון ניצבים בפני אחריות למילים שלהם: חוב של שוויון בנטל השלטון. ותפסיקו להגיד "אין למי להצביע"
בשביל רוב הישראלים בחירות הן חגיגה לדמוקרטיה, יום שבתון שבו האזרח מתלבט, מבלה עם המשפחה ומשפיע על המדינה. במשך ארבע שנים אנחנו מקטרים, מתרגזים מול החדשות בטלוויזיה, משיאים עצות בפרלמנטים מקומיים ובשיחות סלון ואז, ליום אחד, מוטלת לנו על הכתפיים האחריות. ליום אחד למילים שלנו ולעמדות המוצקות בתור לקופה בסופר יש מחיר: חוב של שוויון בנטל השלטון.
חלקם אבודים. הרי אי אפשר לחייב אזרחים לקחת אחריות על חייהם. אחרים נדרשים לזריקת עידוד, לקמפיין שיזכיר להם שבדמוקרטיה ההצבעה היא כלי הכרחי, גם כשהתוצאות ידועות מראש.
כל עדכוני בחירות 2013 - באתר הבחירות של ynet
הסיפורים הכי חמים לפני כולם - בפייסבוק של ynet
יש בינינו גם ישראלים אחרים, כאלה שלא נושאים בנטל הדמוקרטי. ישראלים אדישים, כועסים, מיואשים. מבחינתם בחירות הן סמל לאובדן, סימן רע לבאות.
אם נתעלם מהתקינות הפוליטית, רוב סרבני ההצבעה שייכים למחנה השמאל; מיואשים מטעמים פוליטיים ששכחו שהרוב קובע. למרות זאת, הקמפיין המסיבי שאמור לעודד אותם מוצדק. אחוזי הצבעה גבוהים משמעותם חוסן דמוקרטי לטובת ימין ושמאל. הבעיה שלי עם הקמפיין היא סביב ההסברים על הסכנה שבחוסר ההצבעה, ובעיקר על טיעון המזוודות.
"יש כמעט בכל מפלגה ציונית פוליטיקאים ראויים"(צילום: ירון ברנר)
לפני שבוע צפיתי בסרטון לעידוד הצבעת שמאלנים אדישים. על המסך נראה צעיר לבוש טריקו עומד ומגדף את המתרחש במדינת ישראל, את הפוליטיקאים, המתנחלים, המגויסים שמורעלים על הצבא. נמאס לו, מסביר השחקן שמייצג צעיר זועם, ולכן חייבים להצביע. נמאס לו שרע כל כך עד שישראלים רבים כל כך רוצים לרדת מהארץ.
אל הסרטון הצטרפו לאחרונה קולות בתקשורת שהזהירו מפני המיואשים על מזוודות. ואם כבר, אז גם החרדים למדו לאיים שאם יגייסו אותם לצבא יהיו כאלה שיעזבו את הארץ. מזוודות או הצבעה – הברירה הטבעית של המיואשים. של המאיימים. ובכן, לאחר בדיקה בסביבתי הקרובה התברר שאיש לא חושב לרדת מהארץ בגלל עלייתה של מפלגה כזו או אחרת. ולידיעת המיואשים משמאל: איש במועצת יש"ע לא איים שיעזוב את המדינה גם כשהסכמי אוסלו נחתמו וכשההתנתקות בוצעה. המרחב הציוני יודע להכיל ויכוח מדיני נוקב ולהכיל את שני הקצוות. יש שם מספיק מפלגות. הוא לא יודע להתמודד עם איומי נטישה.
פרס מצביע. "אין נבחרת חלומות, אבל גם אין ריקנות"(צילום: קובי נחשוני)
מאחורי הוויכוח בין שמאל לימין על הסכם מדיני מרוחק מתנהל מאבק על הקולקטיב. מי שרואה עצמו חלק ממנו לא יכול שלא להצביע, לא יכול להרשות לעצמו שלא להתעצבן, למחות או לתמוך. מי שניתק עצמו – אף מפלגה או פתרון מדיני לא יעזרו לו.
ועוד כמה מילים על טענת הסלידה מהפוליטיקאים ותירוץ המיואשים כי אין למי להצביע. קשה להתעלם מזילות הפוליטיקה בשנים האחרונות, מעשן הסיגרים ומריחה החריף של הציניות. זה גורם לתחושות קשות. ובכל זאת, בחירות הן זמן תיקון. בין הישנים לחדשים, בין הסקרים להבטחות, יש כמעט בכל מפלגה ציונית פוליטיקאים ראויים. שליחי ציבור שמגיעים מהטעמים הנכונים. הנה דוגמה חלקית לטעמי – לא על בסיס הסכמה עם דעותיי האישיות ולא לפי סדר החשיבות: נפתלי בנט, איילת שקד, בוגי יעלון, רובי ריבלין, יאיר לפיד, הרב שי פירון, עליזה לביא, יוחנן פלסנר, אלוף (מיל') אלעזר שטרן, נחמן שי, איציק שמולי, עומר בר־לב, אילן גילאון. יש גם אחרים שלא הזכרתי, אין נבחרת חלומות אחת, אבל גם אין ריקנות. הייאוש מכליל ומשקר. צאו להצביע.
לפנייה לכתב/ת 
יועז הנדל
צילום: עמית מגל
מומלצים
