המסתירה והמוסתרת: חברות חזקה בזמן השואה
בספרו של איש החינוך הדמוקרטי רן כהן-אהרונוב המבוסס על חיי אמו, מתוארת חברותן המיוחדת של הנקה ופיט, ילדה יהודיה שמסתתרת בביתה של ילדה אחרת. "ניסיתי להעביר את הייחודיות של היחסים בצל הפחד", הוא מספר בראיון
"שוב ירד הגשם בלי הפסקה. הנקה הקטנה ישבה מכורבלת על הספסל ברכבת החשמלית. מעיל הגשם האדום שלבשה היה רטוב לגמרי. ביד אחת החזיקה את ידה של דודה מארי ובידה השנייה אחזה בחזקה במזלג ובכפית הצבעוניים שלה, שאותם לקחה איתה לכל מקום". כך נפתח הספר "הַנֶקֶה ופיט" מאת רן כהן-אהרונוב, המתאר את קורותיה של הילדה הַנֶקֶה בהולנד בתקופת מלחמת העולם השנייה. התיאור הרגיש והעדין שפותח את הספר מצביע על הסגנון השולט בו, ההולם את הנושא הטעון שבו עוסק הספר: מסתור בעת ימי מלחמה ורדיפה.
"הנקה ופיט" מבוסס על חוויותיה של אמו של כהן-אהרונוב: הנקה היהודייה, גיבורת הסיפור, נמסרת למשמורת אצל מספר משפחות הולנדיות, בעוד הוריה מסתתרים במקום מחבוא בכפר. היא נושאת עמה תמיד את המזלג והכפית הצבעוניים, ונכונה לעבור ממסתור אחד לשני. כאשר היא מגיעה למשפחתה של פיט, הגדולה ממנה, היא משוכנעת כי מדובר בתחנת מעבר נוספת, אולם הפעם היא נשארת בבית הקטן, ובמשך שלוש שנים זוכה למפלט אמיתי מאימת הנאצים. יתרה מכך, היא גם זכתה בחברה טובה, ובידידות שנמשכה עשרות שנים, עד היום.
"הספר נכתב בעקבות נסיעה שלי לפולין עם קבוצת סטודנטים לחינוך". מסביר כהן-אהרונוב. "באחד הערבים סיפרתי לקבוצה את סיפורה של אמי ושמתי לב לשני דברים: הראשון הוא שמאוד התרגשתי לספר את סיפורה, והשני הוא שגם הקבוצה מאוד התרגשה והביעה עניין רב בסיפור. באותו לילה נדדה שנתי, והחלטתי לנסות ולכתוב את הסיפור שלה בגרסה לילדים.
"מכיוון שהגיל הרך הוא הגיל המועדף עליי ניסיתי לכתוב את הספר כך שיתאים לגיל זה. לאחר שחזרתי ארצה והתחלתי לעבוד עם רחלה זנדבנק, עורכת הספר, הוא תפס נפח גדול יותר וכוון לילדים בגיל בית הספר היסודי. היה לי חשוב מאוד שהספר - שנוגע בסוגיות חשובות של מוסר וחברות - יתאים עד כמה שניתן לילדים צעירים, כי שם היכולת להשפיע גדולה יותר".
חינוך מתחיל בספרים
כהן-אהרונוב מבין דבר או שניים בנוגע להשפעת החינוך והספרות בקרב ילדים צעירים. הוא מייסד רשת גני הילדים "מגוון", שבה כל הגננים הם גברים, ומנהל את תחום הגיל הרך במכון לחינוך דמוקרטי. בנוסף, הוא מחברם של ספרי הילדים "לא רוצה חיתול", "זה שלי" ו"מיצי", שבהם עסק בנושאים הקרובים לעולמם של ילדים, בהומור ובחן - תוך הימנעות ברורה מדידקטיות. גם בנוגע ל"הנקה ופיט" טוען כהן-אהרונוב כי "יש לספר אלמנטים חינוכיים חשובים, אם כי חשוב לי לומר שאינם דידקטיים. המטרה שלי היא לספר את הסיפור, לזכור את האנשים המופלאים האלה וללמוד מהם".
בזכות הקריאה בספר מתוודעים הילדים לא רק לתחושות הקשות המלוות את מצבה של הנקה, אלא בעיקר למשמעות ההומאנית הכבירה של מעשה משפחתה של פיט, אשר הסתכנה מאוד כשהחביאה את הילדה היהודייה. בשונה מספרים אחרים המגוללים עלילה המתרחשת במהלך מלחמת העולם השנייה, המסתור של הנקה הוא כמעט גן עדן, והאווירה בו לרוב חופשייה ונעימה מאוד. הדבר מאפשר לכהן-אהרונוב להתמקד בפן הרגשי ולהציג את קשיי ההתרגלות, את הזרות והפחדים - על אף המרחב הבטוח.
"אני חושב שההתמקדות בפן הרגשי נובעת בעיקר מאישיותי", הוא מסביר. "זהו פן שמעסיק אותי מאוד. אף על פי שהכרתי את סיפורה של אמא שלי כל חיי, כאשר היא קראה את הספר בפעם הראשונה היא בכתה. אני חושב שזאת הפעם הראשונה באמת שהיא וגם אני, תוך כדי כתיבה, ניסינו באמת להבין מה עבר על הנקה הילדה מבחינה רגשית בשנים הללו. תמיד 'סיפרנו על'. זאת הפעם הראשונה שאנחנו מנסים 'לחיות את' ולהבין".
כאיש חינוך, מהי המשמעות מבחינתך לכתוב על תקופת השואה לילדים?
"מכיוון שהשואה הייתה חלק מהותי מההוויה בביתי ומעיצוב הזהות שלי, קשה לי לעשות באמת הפרדה בין רן האדם לבין רן המחנך. אך אם בכל זאת אנסה, חשוב לי שהספר יעביר את המסרים החינוכיים שאותם אני מנסה להעביר כחלק מרכזי מהתפקיד שלי במכון לחינוך דמוקרטי. אלו הם בעיקר ערכים דמוקרטים של צדק ושוויון, קבלת השונה ובמקרה הנ"ל - אומץ מוסרי בלתי נתפס. אם נצליח לעורר בילדים מעט ממה שהניע את הוריה של פיט, אין לי ספק שנהפוך לחברה אחרת. אני חושב שהילדים היום מבינים דברים בעזרת רמת חשיבה גבוהה, ומתייחסים בצורה מדהימה הן לתוכן הספרים והן למבנה האמנותי שלהם".
מחבוא בשחור ולבן
בנוסף לכתיבתו הרגישה של כהן-אהרונוב, גם המאיירת ולי מינצי, זוכת פרס בן-יצחק לאיור, תרמה מכישרונה לעיצוב המוצלח של הסיפור בזכות איורים עדינים בשחור-לבן. כהן-אהרונוב מספר כי העבודה עם מינצי הייתה מרתקת. "אחרי מספר מפגשי חשיבה, ולי הציעה שנטוס להולנד. אני הסכמתי מיד ולנסיעה הצטרפו גם אמי ובתי, וביתה הבכורה של ולי. גרנו כולנו בדירה ששכרנו באמסטרדם לא רחוק ממקום המחבוא של אמי. הסתובבנו ברחובותיה וביקרנו במקום המחבוא, וכמובן נפגשנו עם פיט ומשפחתה. הסתכלנו על אלבומי תמונות מאותה תקופה, ופיט ואמי העלו זיכרונות בכדי לתת לוולי תמונה שלמה יותר. אני חושב שהתוצאה מופלאה והכי נאמנה למקור שיכולתי לדמיין".
ידיעת הנאמנות למקור היא נחלת משפחתו של הסופר, אך גם הטקסט הספרותי עצמו משכנע למדי, והדמויות והסיטואציות בו מעוצבות במהימנות רבה. העלילה מסתיימת באיחוד של הנקה עם הוריה, אך כהן-אהרונוב אינו פוסח על הקושי הטמון במפגש שכזה, שכן משפחתה של פיט הפכה כבר למשפחתה של הנקה.
"הסוף אכן היה טוב", הוא מסביר, "אך בהחלט לא פשוט. הנקה לא הכירה את הוריה כשהם באו בסוף המלחמה לאסוף אותה. לאורך תקופה ארוכה היא רצתה לחזור לבית של פיט. גם ההורים שלה חזרו אחרי שלוש שנים של מסתור, כשהם קרועים מדאגה לילדתם הקטנה, ועוד אחרי שכמעט כל משפחתם הקרובה נתפסה ונרצחה על ידי הגרמנים. החיים לא היו פשוטים כלל עבור אמא שלי, והשפיעו עליה מאוד כאדם בוגר".
"אבל היא אישה מיוחדת", הוא מוסיף, "שרוב חייה הבוגרים עסקה בעבודה סוציאלית ועזרה לילדים 'טעוני טיפוח'. אין ספק שהצורך שלה להחזיר לחברה נובע מתוך ההבנה שלה עד כמה עשו עבורה בעבר, וכך בעצם הצילו את חייה. כאמא היא הייתה אמא מאוד מאפשרת ופתוחה, ואפשרה לי ולאחיי להתפתח ולהתנסות תוך שימת גבולות מעטים, אך ברורים. היחסים שלה עם פיט, ושלנו עם משפחתה של פיט הם הדוקים מאוד: שיחות טלפון שבועיות, מפגשים כמעט בכל שנה, וכמובן - נמצאים בכל האירועים המשמחים והעצובים אחת של השנייה. חברות אמיתית בת 70".
כיוון שמדובר בתקופה ארוכה של שלוש שנים של מחבוא, איך דחסת אותה לספר קצר לילדים?
"ניסיתי להעביר את הייחודיות של היחסים בצל הפחד, חוסר האמון ושמירת הסוד.
כל אלא הם פרמטרים שאיתן הבנות היו צריכות להתמודד, ולמרות זאת - ואולי בזכות אותם קשיים - הפכה החברות הזאת לכל כך מיוחדת. בתוך הסיפור שזרתי את הזיכרונות של פיט ושל אמא שלי מאותה תקופה. הבנתי שאם הן זוכרות דברים מסוימים, סימן שאלו הם המשמעותיים עבורן".
רוב ספרי הילדים שעוסקים בתקופת השואה מנציחים את טוב לבם של המסתירים הטובים.
"בספר שלי אני לא מסתיר את העובדה שהיו במלחמה הזו גם אנשים רעים שהלשינו על היהודים ועל האנשים שהסתירו אותם. עובדה שאמי עברה כמה מקומות מסתור בגלל אותו חשש. אבל בעיקר רציתי להדגיש עד כמה המעשה שעשו הוריה של פיט הוא לא מובן מאליו: לסכן את חייהם ואת חיי בתם הקטנה למען ילדה שהם לא מכירים. אקצין ואומר שאיני יכול להגיד בבטחה שהייתי חוזר על המעשה שלהם בעצמי אם הייתי עומד במצב שלהם. לצערי, אין הד מספיק חזק - ובטח לא בגילאים הצעירים - לגבורה יוצאת הדופן של האנשים האלה, והיה לי חשוב לספר את סיפורם".
