בחסות תאגידי המים: כסף נשפך לביוב

לאחרונה החלו תאגידי המים והביוב במדינה לקבוע את תעריפי סילוק השפכים התעשייתיים על פי כללים חדשים המסדירים את פעולתם ומעניקים להם סמכויות שונות. מי ששומע "שפכים תעשייתיים" ורואה לנגד עיניו תעשייה כבדה ומבוססת - טועה. הכללים חלים גם על עסקים קטנים כגון מסעדות, מאפיות, מוסכים וסדנאות, ולמעשה על כל מי שמזרים שפכים שאינם שפכים סניטריים (מטבחים שירותים ומקלחות).

• הכנסת אישרה פטור ממס לתאגידי המים
• "תאגידי המים יאולצו להחזיר כסף לצרכנים"
• הסיפורים הכי חמים - לפני כולם - בפייסבוק של ynet
  

הכללים מטילים את דמי הטיפול בשפכים על היצרן שלהם: ככל שהשפכים מזוהמים יותר ודורשים טיפול שעלותו גבוהה יותר, כך יהיה חשבון הביוב יקר יותר. כך למשל, מפעל ששפכיו מכילים חומרים בריכוז החורג מסף שנקבע להם, ישלם פי שש מהסכום אותו היה נדרש לשלם אלמלא החריגה.

לכאורה, יש טעם במנגנון זה שכן קשה להתנגד לעיקרון לפיו עלות הטיפול בשפכים תוטל על פי מידת התרומה של יצרן השפכים לאותה עלות. אלא שבפועל, יישומו של עיקרון זה מטיל נטל כבד מנשוא על עסקים - בעיקר הקטנים שבהם - אשר גם כך מתקשים לשרוד במציאות הכלכלית של היום.

(באדיבות עמותת "צלול")

בעיה ראשונה היא אופן הדיגום שהכלים מאפשרים. ככלל, מקובלים שני סוגי דיגומים לשפכים: "דיגום חטף" ו"דיגום מורכב". הראשון, כפי ששמו מעיד, בודק את ריכוז החומרים בשפכים ברגע נתון אחד. השני, דיגום מורכב, מתבצע במשך מספר שעות (בדרך כלל בכל שעה משעות היממה), וכך מאפשר קבלת תמונה מלאה יותר ולא מקרית של איכות השפכים לאורך זמן.

מבין שני סוגי הדיגום הללו, בחרו תאגידי המים והביוב לבצע במפעלים דווקא דיגומי חטף. אלא שדיגום חטף לא בהכרח מיצג את איכות שפכי המפעל כי הוא מתייחסים לאיכות השפכים באותו רגע מקרי שבו נערך.

יותר כסף, יותר ניגוד עניינים 

נתאר למשל מפעל שתהליך הייצור שלו הינו תהליך יבש, ללא נוזלים. מפעל כזה מזרים שפכים המכילים חומרים מזהמים אבל במשך רוב שעות היום ריכוזיהם נמוכים. אלא שבסוף היום מבצעים במפעל שטיפה של אזור הפעילות ואז למשך פרק זמן קצר ביותר יש קפיצה בריכוזי החומרים הללו. ביצוע דיגום חטף בסוף היום יגלה ריכוזים גבוהים והדבר יביא לכך שעל המפעל יוטלו חיובים גבוהים הרבה יותר מאלה שהיו מוטלים עליו אם היתה נלקחת בחשבון הכמות האמיתית של החומרים הנדגמים המוזרמת ביממה - ממנה נגזרת העלות האמיתית של הטיפול בשפכיו.

מנגד, אם דיגום חטף היה נערך באותו מפעל בשעות שאין בהן הזרמת שפכים, ההטיה תהיה לכיוון השני. מכאן ברור שהדיגום המיצג לצורך קביעת העלות בפועל של הטיפול בשפכי מפעל כזה צריך להיות דיגום מורכב של 24 שעות.

הבעיה השנייה בכללים היא שהחיוב בעקבות הדיגום מוטל חצי שנה למפרע (או עד מועד הדיגום הקודם). עקב כך, הדיגום הנקודתי שנכון לאותו רגע בלבד קובע מה יהיה הבסיס לחיוב במשך חצי השנה שקדמה לדיגום.

הבעיה השלישית בכללים היא שהם מעמידים את תאגיד המים והביוב בניגוד עניינים הזועק לשמיים. החיובים הללו מכניסים לקופות תאגידי המים והביוב סכומי עתק החורגים באופן קיצוני מתוספת עלות הטיפול שתעריפים אלה נועדו לשקף.

הטלת חיובים מעבר לנדרש לכיסוי תוספת העלות של הטיפול היא קנס ולא פיצוי. זו סמכות עונשית חמורה שצריכה להיות מסורה רק לבית המשפט. במקרים חריגים ניתן להטיל קנסות מנהליים ובלבד שהדבר נעשה על פי אמות המידה של המשפט מנהלי וכפוף לביקורת שיפוטית.

כאשר תאגיד מים וביוב מחוייב לשמור על תקציבו - ופועל כדי להגדיל את הכנסתו, ובד בבד מקבל מכשיר ענישה כלכלי כה עוצמתי, הדבר מחייב בקרה מיוחדת – שאינה אפשרית היום על פי הכללים.

על הרשות הממשלתית למים ולביוב המופקדת על הסדרת פעילות תאגיד המים לקבוע כללי בקרה חמורים. בין השאר עליה לחייב את התאגידים להשתמש בשיטת הדיגום מדידה מייצגת ואמינה יותר (למשל - ממוצע של מספר דיגומים מורכבים), כך ניתן יהיה לקבל תמונה טובה יותר של סוג השפכים של מפעל וניתן יהיה להצדיק את קביעת החיוב על פני תקופה ארוכה.

הכותב הינו עורך דין במשרד עמית פולק מטלון