אני לא הולך להסתבך עם בחורה הולנדית
מתי בפעם האחרונה ראיתי מבט, ראש ושיניים אצל בחורה? איך לעזאזל נראה הגוף שלה? איזה חזה יש לה? וישבן? זה כל כך חשוב הישבן, אז איך אני לא זוכר? אני לא זוכר וזה לא חשוב. יש לי חברה, אני לא מתקרב יותר לחצר של חיים
כדי לפגוש בחורה הולנדית כדאי לחזור מהולנד, למצוא חברה ישראלית ולהיות בטוח שפרק "חו"ל" נסגר, לפחות לאיזו תקופה. אבל הגורל אוהב לשחק בנו, וכמה שעות אחרי שליוויתי את חברתי לאוטובוס לתל אביב, התנפלה עלי האהבה מכיוון לגמרי בלתי צפוי.
אבל זה היה אחר כך.
"אם זו היתה בחורה הייתי מתאהב בה", עברה מחשבה במוחי כשעיני נעצרו על בחור צעיר, צח פנים וקצוץ שיער בחצר השכנים.
"חיים בבית?"
"סליחה, אבל אני לא מדברת עברית"
ככה, במבטא הכי ישראלי שיכול להיות, היא נכנסה לי לחיים, כי רק ילידי הולנד יכולים לדייק ככה עם ה"חית" וה"ריש", ואני שרק חזרתי משם, כל כך מהר מזהה.
"את מהולנד" .
איך ידעתי? נו ב'מת, לפני חודשיים חזרתי משם. כל מה שרציתי זה להכיר שם מישהי. 6 חודשים הסתובבתי, פגשתי, התאמצתי, בעיר הגדולה, בעיר קטנה, בכפרים...
"מאיפה את בהולנד"?
זה יכול להיות מליון מקומות, לא? ואמסטרדם, אפילו שחרשתי אותה הרבה מעבר למקומות התיירותיים ותחומי התעלות המפורסמות, עדיין כל כך גדולה...
"מסוּאסְט, למה"?
מכירים את המצב הזה בו אתם בשוק מוחלט, אבל חושבים שצריך להסתיר? לקח לי כמה שניות טובות להתאושש, בתוכן היא הספיקה לשאול בעדינות: "אתה בסדר?"
לא לגמרי. סואסט זו עיירה שמתייחסת לאמסטרדם כמו שטבעון מתייחסת לחיפה, והיא גם משהו כמו טבעון (לפחות זה מה שזה היה אז) ובסואסט, מכל כך הרבה עיירות בהולנד, אני הייתי, ובסואסט אני שוטטתי ברגל יותר יותר משעה כי הקדמתי להגיע לפגישה עם אדם שתחביבו תחביביי...
היא מסואסט!
"הייתי שם. מקום יפה".
היא עיוותה קצת את פרצופה. "ההורים שלי גרים שם. אני גרה באמסטרדם."
איך ידעתי שגם ברחוב שהיא גרה הספקתי להסתובב? ידעתי. אבל זה התברר לי הרבה אחרי.
"ומה את עושה כאן?"
"מתנדבת, אצל חיים. חיפשת אותו? הוא במדרון למטה, עם העיזים. ללכת לקרוא לו?"
אני רציתי את חיים? לא זוכר שום דבר. צריך לברוח מכאן מהר, אני מתאהב במתנדבת צעירונת וזה לא לעניין. יש לי חברה.
"לא לא, רק תגידי לו שעברתי. ביי".
חזרתי לביתי כאותו אדם שנחלץ בעור שיניו מצרה גדולה, אבל דמותה הנערית, קצוצת השיער, נשארה חקוקה במוחי. וגם המבט הישיר הזה, שמתחיל מהטיה קטנה של הראש אלי. העיניים החולמניות, התסרוקת הקצוצה שבכל זאת נותנת איזה מסגרת לפנים הקטנות והשיניים הישרות האלה. והשפתים העדינות...
משהו לא בסדר.
מתי בפעם האחרונה ראיתי מבט, ראש, ושיניים אצל בחורה? איך לעזאזל נראה הגוף שלה? איזה חזה יש לה? וישבן? זה כל כך חשוב, הישבן, אז איך אני לא זוכר? אני לא זוכר וזה לא חשוב. יש לי חברה, אני לא הולך להסתבך עם בחורה הולנדית, אני לא מתקרב יותר לחצר של חיים...
בשבת שאחרי, בת הזוג שוב עלתה צפונה והביחד שלנו, גם אם טיפה מועכר על ידי המחשבות שלי, היה מהנה ורגוע. אחרי הצהריים, לפני שצריך הייתי לצאת לכביש הראשי ולתפוס את האוטובוס הראשון, ישבנו יחד בדשא בחזית הבית, מחובקים, מסכמים את הפגישה הבאה בתל אביב. ברחוב מעט מעלינו, דמות עוברת. דמות? המתנדבת ההולנדית של חיים.
השיער הקצוץ, ההטיה הזו של הראש... היא ראתה אותנו? מה היא מטרידה אותי בכלל, אה? אבל הכל כבר השתנה. הראש מטייל, משחזר שיחת היכרות קצרה, פוני קצר מעל עיניים תכולות, שיזוף עמוק, והמבט הזה, המתלכסן. איך ידעתי למהר הביתה מהכביש הראשי? אני לא יודע, אבל כמה דקות אחרי שהגעתי היא דופקת בדלת.
"סתם, אין כאן עם מי לדבר, אז חשבתי...".
ואני עם הגב אליה, שוטף כלים ומתפלל שלא תרגיש עד כמה אני נסער ומייחל. חמודה כזו, התיישבה שם מאחורי על הרצפה בשיכול רגליים, גב אל הקיר, עונה בהתלהבות על השאלות שלי. היא בת 17, לומדת להיות דיאטנית, חולמת על קריירה, גרה באמסטרדם אצל אישה זקנה מאוד.
"אני חושבת שאני מאוהבת בך".
באמת שמעתי את המשפט הזה? זה מה שהיא אמרה? הרגליים! הרגלים שלי! אין רגליים! אני נשפך לרצפה, עדיין עם הגב אליה, ידיים מלאות סבון כלים. זה דבר של פעם בחיים. משכתי אלי את המגבת, ניגבתי ככה עם הסבון (כמו שעושים בהולנד אבל זה סיפור אחר). לבסוף הסתובבתי אליה ופשוט, כמו שאף פעם אף פעם לא קרה לי, נפלנו זה לזרועותיו של זו כמו מכרים ותיקים, לבבות פועמים בכוח, נשיקה שלא רוצים שתיגמר.
מרים. מין אפרוחית שלא צריכה להסתרק אחרי חפיפה מרוב קוצר, גבעול עדין ודק, כולה סקרנות של גור חתולים, פתיחות מינית של אישה בשלה. והמציאות טרפה לנו את הקלפים. היא חזרה ללמוד באמסטרדם ואני שקעתי ביסורי פרידה מתמשכים. לא היו לי מעולם, לא לפני ולא אחרי, התאהבויות כאלה. התכתבנו, נפגשנו פה ושם, אבל העוצמות שכחו והחיים לקחו כל אחד מאיתנו למקומות אחרים.
והיום, 30 שנה אחרי, יש אישה, יש ילדה שעוד מעט הולכת לצבא, אין תלונות.
אבל מרים, מה איתה?
אוה, אז היום יש גוגל ואפשר למצוא אנשים, לא? אז גיגלתי את שמה לפני איזה זמן ולא עלה דבר, אח"כ עוד פעם... איפה היא היום? אולי, שקע לבי בקרבי, אולי התאבדה, כמו שרמזה פעם, כשהסבירה למה לא כדאי לי להתקשר אליה יותר מדי.
כשהצלחתי דרך אח שלה ליצור קשר, ענתה לי די ביובש – חמישה ילדים, בעל (שחור, היה לה חשוב לציין,) חיים רגילים. אה, והם ביקרו בישראל כמה פעמים, אפילו עברו ליד המושב.
אאוץ'.
הייתי צריך הרבה בירורים לברר עם ידידת נפש מאותה תקופה, כדי להיזכר שאחרי שנפרדנו, ביקשתי ממנה בכעס ובכאב שלא ליצור איתי קשר לעולם.
בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק
לפנייה לכתב/ת 
