פתאום עברו 18 שנה - והילד שלי התגייס לצה"ל
מהרגע שנולד היא הבינה שזה יגיע, אבל שם, בבקו"ם, כשהוא עלה על האוטובוס בדרך להיות חייל צה"ל היה כבר ברור שזהו - הילד הקטן שלה הפך בשנייה לגבר של ממש. רגע אחרי שבנה הבכור של רינה זיסמנוביץ עלה על מדים היא כותבת על ההתרגשות, החששות והפחדים
כבר 18 שנה שאני מחכה לרגע הזה. עד לפני שלוש שנים עוד הצלחתי להדחיק אותו לגמרי, אבל אז התחילה להתגנב ללבי ההרגשה שזה יבוא. והבוקר זה בא. הגענו לבקו"ם בהרכב משפחתי מלא, הילד מסר את הצו בכניסה, כמה דקות אחר כך קראו לו בכריזה. בכי (בעיקר שלי), חיבוקים, נשיקות והוא עלה לאוטובוס.
עוד על הגיוס לצה"ל:
נוער גבעות: ליווינו קורס הכנה ליחידות מובחרות
מתגייסים לקרבי? כך תיכנסו לכושר ב-12 שבועות
בדרך לגיבוש ליחידה מובחרת? כך תיכנס לכושר
החברים שהגיעו, חלקם כבר במדים, לומר בהצלחה, צעקו: "תראה להם, גבר, יא שפיץ", צילמו - ומיד העלו את התמונה לפייסבוק. ואני רק חשבתי על איזה גבר הם מדברים. ואז הבנתי: הם מדברים על הילד שלי, שברגע שהוא יירד מהאוטובוס, כבר יהיה גבר של ממש.
טקס ההתבגרות הקצר ביותר
אבל איך זה קורה כל כך מהר? אולי אלה המדים, אולי זה הנשק, אולי זו האחריות שפתאום נופלת עליהם, מנפצת באחת את עולם הילדות, שרק לפני רגע הם שלטו בו ביד רמה. מה שברור הוא שהילדים שלנו עוברים את טקס ההתבגרות הקצר ביותר בעולם. הם עולים על האוטובוס לבסיס הקליטה והמיון נערים חסרי דאגות, ויורדים ממנו אנשים מבוגרים, שהחיים של כולנו בידיהם.
וכמה מהר אנחנו מוכנים להעביר את האחריות לידיים שלהם. כשעד לפני רגע לא נרדמנו עד שהם חזרו מבילוי, שקשקנו עד שהם חזרו הביתה עם האוטו אחרי שהם סיימו כל כך מהר את שלב הנהג המלווה, ודאגנו אם הם אכלו מספיק.
ובכל דור זה חוזר על עצמו. כשהם נולדים תמיד יש איזו דודה מבוגרת שאומרת "עד שהקטנצ'יק הזה יגיע לגיל 18, כבר לא יהיה צבא", ודודה מבוגרת יותר שמסתכלת עליה בזלזול מהול ברחמים ואומרת "על מה את מדברת, יהיה ועוד איך".
עדיין הרגשה של טיול שנתי בבית הספר
בערב שלפני ההתרגשות הייתה בשיאה. אורזים תיק לפי רשימה מדוקדקת, חושבים מה לקחת ומה לא, תוהים אם הוא יישאר שבת או ייצא הביתה. זו עדיין הרגשה של טיול שנתי בבית הספר. ואז, בלילה, פתאום מחלחלת בי ההבנה שזה כבר לא טיול, אלא הדבר החדש הבא.
ולא, אין פה תנאי קבלה, אין הדחות ואפילו לא חברים טלפוניים. כולם נכנסים למשחק (כמובן, חוץ מאלה שמחליטים שהם לא משתתפים, אבל זו כבר סוגיה לטור אחר לגמרי).
וכללי המשחק ברורים. זורקים את הקובייה ושעון החול מתחיל לתקתק לשלוש שנים. כולם עומדים בקו ההתחלה, מנסים לעבור את כל השלבים, ומשתדלים להגיע לקו הסיום באופן הטוב ביותר האפשרי. והדבר היחיד שכולם מקווים, כולל אותי, הוא שקוביית המזל שלהם תיפול על הצד הנכון.
לפנייה לכתב/ת 
