יעל עמית: "אופטימית אחרי המפגש עם דורון נשר"
השחקנית יעל עמית, הזכורה כאשתו של יוסף מהתוכנית "מוצ"ש", חוזרת בתור החמות של עדי אשכנזי ב"בלתי הפיך". "לא הייתי מרוצה משום דבר בתקופת התהילה", היא נזכרת וגם מספרת על הקולגה דורון נשר, שלקה באירוע מוחי אחרי הצילומים
בתחילת שנות התשעים עמדה יעל עמית במעבר חציה מול בית ליסין. זה היה עוד יום עמוס בחייה של אחת הכוכבות הכי מוכרות בארץ. באותם ימים היא כיכבה בתוכנית הטלוויזיה "מוצ"ש" בערוץ הראשון, ופניה הפכו מוכרות ברחוב. הקהל היה רגיל לראות אותה מחייכת על המסך, אבל באותו יום היא הייתה טרודה. לא משהו רציני, אבל בכל זאת משהו שעשה אותה קצת מצוברחת.
מה עוד קורה בערוץ הטלוויזיה של ynet:
בית ספר למוזיקה: יותר טוב מהעונה הראשונה
אבי מצליח: "מסתובבים בחוץ אנשים כמו מסטולי"
"בלתי הפיך": הורות מאוחרת יוצאת מהארון
היא הרהרה וכיווצה את מצחה בזמן שהמתינה שהאור ברמזור יתחלף לירוק, כשפתאום עצר לידה אדם רכוב על אופנים שהיא לא פגשה מעולם. הוא פנה אליה בזעם ושאל אותה למה היא לא מחייכת. אחר כך המשיך ואמר בכעס שהוא רגיל לראות אותה צוחקת ובעיקר מצחיקה. זה השלב שעמית נכנסה להלם."הוא חשב שבגלל שאני מצחיקה בטלוויזיה, אני אמורה להצחיק אותו גם בחיים", היא מספרת. "זה היה התפקיד שלי מבחינתו. הוא לא העלה על דעתו שיכולים להיות לי מצבי רוח אחרים".
ענית לו?
"לא ידעתי אם להרגיש אשמה על זה או לכעוס עליו. אני אוהבת חום ואנשים. אבל באותה תקופה התייחסו אלי כאילו אני אחראית לכל. יכלו לתקוף אותי על משהו שהממשלה עשתה. הייתי הנציגה של כל זה. היום יש פחות תמימות, אבל אז מי שהופיע בטלוויזיה היה אחראי גם על הטוב וגם על הרע".
עמית בת ה-54 שיחקה בעשרות הצגות תיאטרון, דיבבה עשרות סרטים מצוירים, השתתפה בתוכנית ילדים אבל חקוקה בתודעה הישראלית בעיקר בזכות השתתפותה בפינה "סערה בכוס תה" בתוכנית הטלוויזיה "זהו זה" וכאמור ב"מוצ"ש". למרות שגילמה בתוכנית הטלוויזיה לא מעט תפקידים, הדמות הכי זכורה היא אשתו השתלטנית של יוסף (אותו גילם ספי ריבלין). הצעקה שלה אליו: "יו-ס-אף!" הפכה באותם ימים לאחד המדוברים בארץ. תחשבו על ארץ נהדרת עם החיקוי "מיהו? אלן דלון?" של ירון ברלד. רק תוסיפו את העובדה שהיה אז רק ערוץ אחר.
עכשיו היא חוזרת לטלוויזיה בקומדיה "בלתי הפיך", שיצרו סיגל אבין ורענן שקד. בסדרה מגלמת עמית את ריבה, אימו של אודי (מולי שולמן) הנשוי לרונה (עדי אשכנזי). ריבה נשואה ליוסי (דורון נשר) ויחד הם הופכים בעל כורחם לבייביסיטר לתינוקת של הזוג הצעיר. היחסים המורכבים של ריבה עם בנה ויחסה הלא סימפטי לאשתו, יוצרים סיטואציות קומיות מצחיקות.
עמית מצחיקה מאוד גם בחיים. היא גם כנה מאוד ובעיקר בעלת פרופורציות לדברים החשובים. היא למדה טיפול באומניות ופסיכולוגיה ומשלבת אימון אישי וטיפול לצד עבודתה כשחקנית. משניהם היא נהנית באותה מידה.
איך בעצם הגעת לשחק בסדרה?
"הוזמנתי לאודישן ולא נתנו לי שום הנחיה לגביו. איך שהגעתי סיגל אבין אמרה שאני נראית צעירה מדי לגלם את אמא של מולי, אבל בגלל שכבר באתי החלטנו שננסה בכל זאת. התחלנו את האודישן שכלל הנחיות מצידם ואלתור מבחינתי. אין דבר יותר כיפי בעולם מאימפרוביזציה. הדבר היחידי שאני לא סובלת במקצוע זה את הצורך ללמוד טקסטים בעל פה. יש אנשים שהתברכו בזיכרון פנומנאלי, אבל לי מאוד קל לאלתר. אחרי זה נוצר קליק ואז היא החליטה שהיא רוצה אותי למרות הגיל".
ואיך הייתה העבודה על הסט?
"עבדנו בצורה שלא נעשתה עוד בארץ. לא קיבלנו טקסט בכלל, לא שורה ולא כלום. אפילו לא ידענו מה הסיטואציה שלנו כדי שלא נוכל להתכונן אליה. הבימאית נתנה לנו בסוד כל פעם נתון אחר. לפעמים זה נתונים סותרים ולפעמים אתה לא ממש מבין מה קרה. למשל בפרק הראשון רואים את עדי ומולי יוצאים מהבית של השכנים בדיוק שדורון ואני עוברים שם. רק ביום ההקרנה של הפרק הבנתי מה הם עשו שם".
דורון נשר לקה באירוע מוחי לאחר הצילומים. דיברתם מאז?
"כן. ביקרתי אצלו בבית לוינשטיין. נורא פחדתי לפני כי לא ידעתי באיזה מצב הוא יהיה. כשהגעתי ראיתי שהוא מזהה אותי מרחוק ומאוד שמח. הוא זכר הכל אבל היה לו קשה לדבר. ישבנו יחד הרבה מאוד זמן ויצאתי משם אופטימית, מצבו משתפר ואני מקווה שנמשיך לעבוד יחד".
עמית נולדה וגדלה בנתניה, אחות לשדרנית הרדיו רויטל עמית. בצבא שירתה בלהקה צבאית ואחר כך למדה שלוש שנים משחק בבית צבי. באחת ההצגות של השנה האחרונה, הגיע לאולם מיקי גורביץ', אז המנהל האומנותי של תיאטרון "הבימה" והציע לה לבוא לשחק אצלם. כך, בגיל 23, מצאה עצמה משחקת בתיאטרון הלאומי של ישראל.
עניין אותך לעשות טלוויזיה או רק תיאטרון?
"עניין אותי אבל אני לא חזקה בלהציע את עצמי. טלוויזיה הגיעה אלי במקרה. התחלתי בתוכנית הילדים 'החתול שמיל', הייתי החתולה שמילה. אחר כך ראו אותי בהצגה והזמינו אותי ל'זהו זה' ואז קיבלתי שם פינה קבועה אחר כך הגיעה 'מוצ"ש'".
איך התמודדת עם ההצלחה הגדולה של התוכנית?
"'מוצ"ש' שודרה בתקופה שהיה רק ערוץ אחד וההשפעה שלו היתה אדירה. היום אני מסתכלת על פרקים ואני מאוד נהנית. יש שם דברים מאוד יפים שעשינו".
איך בכלל נולד המערכון עם יוסף?
"ממש במקרה. בחנוכה אמרו לנו שנשאר זמן לעוד מערכון בתוכנית, וביקשו מאיתנו להכין משהו עם אישה שתלטנית ובעלה שמכינים סופגניות. אז התחלנו לעשות את הדמות הזו, בנינו אותה וזה תפס. אי אפשר לדעת אף פעם מה יעבוד ומה לא, זה תמיד חידה. פעם היה לנו קונספט אחר בתוכנית על מערכון בבית משפט והיינו בטוחים שזה יהיה להיט גדול יותר מיוסף. עבדנו על זה מלא וזה החזיק מעמד פעמיים וירד".
איזה הצעות קיבלת אחרי שהתוכנית ירדה מהאוויר?
"פנו אלי המון מפיקים מהשורה הראשונה. רצו לעשות לי הופעת יחיד עם מערכונים שבהם אני אהיה הכוכבת. זה כנראה מאוד איים עלי והרגשתי לא טוב. אספנו חומרים וכתבו לי טובי הכותבים. אבל לא הייתי מרוצה משום דבר, לא יודעת למה. אולי כי לא הייתי בשלה. אני שלמה עם ההחלטה הזו, כי לא הייתי בנויה לעולם הזה".
קצת אחרי שהתוכנית ירדה הכירה עמית את אבי ילדיה, והתמסרה מהר מאוד לאמהות. בתה תמר, כיום בת 18 משרתת בגלי צה"ל, ובנה אבינועם הוא תלמיד תיכון. "היה לי הכי טבעי בעולם לקחת הפסקה. לא תכננתי את זה לפני, פשוט לא עניין אותי כלום. רק רציתי להתענג על שליפת ציצי ימין ושליפת ציצי שמאל. הייתי כבר בת 35, ופתאום הרגשתי שזה הזמן".
חששת שישכחו אותך?
"יום אחד התקשרה אלי מישהי מ'הבימה' ואמרה לי 'תגידי את עוד במקצוע?'. שאלתי אותה למה והיא אמרה לי שהם רוצים להעלות מחזמר שיש בו תפקיד שממש מתאים לי אבל הם לא יודעים אם אני עדיין בתחום. פתאום הבנתי את האכזריות. אם את יולדת ילדים אז הפסקת לעבוד. זה מסביר את האטרף של שחקנים לא לעזוב לרגע מהחשש שישכחו אותם. בכל מקצוע נורמלי אמהות זה עניין טבעי, כאן זה לא. אתה יוצא מהמעגל. אם אני אפסיק כבר לא יזכרו אותי. זה עצוב בעיני כי אז אתה הופך להיות שבוי".
אז מה עשית?
"זה לא קרה ישר אחרי אבל היה שלב שפתאום הרגשתי שיש לי צורך לכתוב מחזה. לא יודעת אפילו איך זה קרה. לא למדתי איך כותבים דבר כזה. הייתי נשואה אז ובעלי חזר בתשובה. אז כתבתי משהו ברוח של זה, שדומה אבל לא ממש עלינו. המחזה שנקרא 'חבר', הוגש ל'תיאטרונטו' ופתאום הודיעו לי שהוא התקבל. עשה לי רע. ישר ליפול על משהו שהוא הצגת יחיד אחרי שלא הייתי על הבמה, בלי פרטנר? אבל בסופו של דבר ההצגה עלתה והרגשתי שהיא עזרה לי להתמודד עם דברים שעברו עלי באותה תקופה".
בשנים האחרונות את מתעסקת בטיפול ובמשחק במקביל. למה?
"הייתה תקופה שלא חייתי בשלום עם העניין הזה. גם מורים בטיפול וגם אנשים מתוך המשחק אמרו לי שאין דבר כזה לשלב בין הדברים. שאתה צריך להיות כל כולך במקום אחד. זה היה נראה לי הגיוני אבל הייתי עצובה כי לא יכלתי לוותר עד הסוף על דברים שאני אוהבת. בניגוד למה שאמרו לי היום אני יודעת שכן אפשר. כשעבדתי על תוכנית הילדים 'מה בכריש' הייתי צריכה ללמוד כמויות עצומות של טקסט. החלטתי שאני לא מוותרת ועושה את זה מבלי לפגוע בתחום הטיפול. אומנם עבדתי כמו חמור וישנתי ממש מעט באותה תקופה אבל הצלחתי. זה היה בשבילי תיקון לא נורמלי. היום אני יודעת שאני לא צריכה להשבית אף אחד מהתחומים. מצאתי את החיבור שאני מאוד שלמה איתו".
