"להאכיל בני אדם זה מקצוע אצילי בעיניי"

את הסעודה האחרונה בארמון האליזה אכל נשיא צרפת, פרנסואה מיטראן, כשהוא מוקף בחברים. אל השולחן הוגשו בזו אחר זו מנות הדגל של המטבח הצרפתי שהיה אהוב כל כך על האזרח מספר אחת של הרפובליקה. מיטראן, שגסס ממחלת הסרטן, בחר להיפרד ממעגל חבריו הקרובים סביב שולחן האוכל. למחרת הדרדר מצבו, הנשיא הפסיק לאכול וימים ספורים לאחר מכן מת.

מותו של מיטראן עורר סערה בצרפת ובקרב חברים ובני משפחה שדבר מחלתו הוסתר גם מפניהם. כותרות העיתונים עסקו בשאלה האם למנהיג מדינה שמורה הזכות להסתיר את מצבו הבריאותי המתדרדר מפני הציבור. היו שטענו כי הרעב לוכח היה זה שהניע אותו להפוך את המחלה לסוד מדינה שמור. היו שגרסו כי ספק אם מיטראן היה נבחר לקדנציה שנייה באם דבר מחלתו הסופנית היה מתפרסם.

"הטבחית של הנשיא", סרט חדש שיוצא למסכים בישראל, מתרחש ברובו במטבחי ארמון האליזה בתקופת נשיאותו של מיטראן. שמו של הפוליטיקאי החשוב ביותר של השמאל בצרפת, אינו מוזכר בו. גם הסתרת מחלתו, שהפכה את תקופת נשיאותו למעוררת מחלוקת ושפכה אור על אופיו הריכוזי וחוסר השקיפות של שלטונו, אינה יותר מהערת שוליים.

הבמאי כריסטיאן ונסן העדיף לדלג מעל כל השערוריות הפוליטיות סביב שלטונו של מיטראן לטובת סיפור מתקתק על אוכל צרפתי. פוליטיקה, אין ספק, פחות מעוררת תיאבון מאוכל טוב. הסרט, המבוסס על האוטוביוגרפיה של דניאל דלפש, הטבחית האישית של מיטראן בשנותיו האחרונות באליזה, לא מתיימר להיות יותר מגלויה צבעונית מצרפת הבורגנית והנהנתנית.

הטבחית של הנשיא. סיפור מתקתק על גורמה צרפתי

"יש חומה גבוהה בין העולם הפוליטי שמתקיים בחדרי ארמון האליזה לבין זה שרוחש מתחתיהם", אומר הבמאי, כריסטיאן ונסן ומדגיש: "ההיררכיה ברורה והסיפור שלנו מתרחש בעולם שלמטה". בסרט, כמו בראיון שנערך עמו בפריז, עושה הבמאי מאמץ משמעותי כדי לחמוק מהנושא. "זה נכון שהסרט נשען על סיפורו של מיטראן אבל בשום מקום לא מצוין שמו", הוא מחלץ בסופו של דבר ומסכם: "זה סיפור שכולם מכירים. הרגשתי שאין צורך להוסיף עליו או להאכיל את הקהל בכפית. לא רציתי ליצור ביוגרפיה או למקם את הסרט בתקופה מסוימת. לא רציתי לגעת בשאלה הפוליטית".

עיניים רעבות

הסרט מסופר מנקודת מבטה של הטבחית אותה מגלמת השחקנית הנפלאה קתרין פרו. גם אם הסרט אינו חושף את סודות התפריט המבוסס במלואו על פטריות הכמהין שהכינה לטובת המפגש בין נשיא צרפת לבין מנהיגה של בריה"מ, מיכאיל גורבצ'וב, הוא ללא ספק מעורר את בלוטות הטעם. גם על סט הצילומים, כך לדברי הבמאי, היה קשה לעמוד בניסיון הפיתויים הגסטרונומיים. "כיוון שהיינו צריכים גם לצלם את המנות, פנינו לשני שפים גדולים שיעזרו לנו בבישול. בואי נגיד שהעברתי איתם הרבה מאד זמן, למדתי מהם, קיבלתי לא מעט טיפים וכן, גם אכלתי מצוין", הוא אומר.

ז'אן ד'ורמיסון. ליהוק מפתיע של מתנגד פוליטי

סיפורה של הטבחית מפֶּרִיגוֹר, אזור כפרי יפהפה אבל נידח בדרום מערב צרפת, משך את תשומת ליבו של הבמאי, לא רק בשל חיבתו היתרה לבישול. "היא הגיעה לאליזה משום מקום, מעולם לא למדה בישול באופן מסודר, לא היתה לה הסמכה של שפית והיא מעולם לא ניהלה מסעדה. דלפש לא עברה בדרכים המקובלות, לא צייתה לחוקי ההיררכיה ובתוך ארמון האליזה היא היתה נטע זר", הוא מסביר, "אם יש משהו שאפשר לומר עליה הוא שמדובר בפמיניסטית שהקדימה את זמנה, אישה אמביציוזית ששמה לפני הכל את המקצוע שלה, אישה חזקה שלא יודעת להתכופף. זה מעורר הערצה".

לדברי הבמאי, פרק החיים של דלפש באליזה עניין אותו פחות מזה שבא אחריו. "אחרי שנתיים במרכז הכוח של צרפת, היא נסעה לעבוד כטבחית בבסיס מבודד באנטרקטיקה. זה פרדוקס מטורף ומרתק בעיניי", הוא אומר, "לעבוד בקרבה שכזו למרכזי הכוח זה קשה. אלו מקומות שבולעים אותך, לוקחים ממך הכל, מרוקנים אותך ולא נותנים לך הרבה בתמורה. אתה משקיע את כל כולך, מרצך, הידע, הזמן והכישרון שלך, ומהיום למחר זה נגמר. זה מה שקרה גם לה, היא בחרה להתרחק".

עולמות של מעלה ומטה נפגשים בארמון האליזה

בספרה האוטוביוגרפי כתבה דלפש: "עזבתי את עין הסערה כדי לחזור למציאות הקשה של המקצוע. הפכתי את הדף". בסרט עוברת המצלמה במעבר חד מהאליזה אל סוף העולם הקשוח, ותנאי השטח הקשים בהם בחרה לעבוד. "אנחנו מוצאים אותה באי אבוד באמצע אנטארקטיקה, עם מזג אוויר עוין ובניתוק מוחלט מהעולם. את האויסטרים ופטריות הכמהין מחליפים קופסאות שימורים ומוצרים קפואים שמגיעים אחת לכמה חודשים במעבורת. זה ההיפוך המוחלט מכל מה שהיא חוותה בשנים שקדמו. זה סקרן אותי. שאלתי את עצמי מיהי האישה הזו", הוא אומר.

ומה גילית?

"זה מעניין. כשחושבים על דמות לתסריט, עולות כל מיני שאלות שלא תמיד יש להן תשובות. יש הרבה דברים שאינני יודע עליה על אף שאני הוא זה שכתב את התסריט. אני משער שלשאלה למה החליטה לקחת על עצמה את העבודה באנטארקטיקה יש הרבה תשובות ובהן אולי הצורך לעבור הלאה. זה מסקרן ואני חושב שזה הסוד: אנחנו צריכים להיות מסוקרנים מהדמויות שבהן אנחנו נוגעים".

על ליהוק השחקנית קתרין פרו לתפקיד הראשי לא היו התלבטויות, כך לדברי הבמאי. פרו, זוכת פרס הסזאר על תפקידה בסרטו של סדריק קלפיש, "אווירה משפחתית", עבדה לאורך השנים בין היתר גם עם הבמאים אלן רנה ופרנסיס ובר ובתיאטרון שיתפה פעולה גם עם הבמאי האגדי, פיטר ברוק.

פרו נחשבת לשחקנית ורסטילית ובתפקיד הנוכחי היא כובשת את המסך. "זו נראתה לי הבחירה הטבעית. היא בגיל המתאים ויש לה את הלוק הנכון. היא לא מהסוג השברירי, ומה שבטוח זה שהיא לא נראית פריזאית. מעולם לא נפגשנו קודם, אבל מבלי להכיר אותה היה לי ברור שאם נלביש עליה סינר ונמקם אותה במטבח, זה ייראה טבעי. מה שמצחיק הוא שקתרין מעולם לא בישלה. למעשה היא בקושי יודעת לטגן חביתה".

מי מיטראן?

בליהוק לתפקיד נשיא צרפת החליט הבמאי להפתיע. לנעליו של מיטראן, נכנס איש האקדמיה, הפילוסוף והסופר, ז'אן לפבר ד'ורמסון, אריסטוקרט ומאנשי הרוח הבולטים בצרפת. ד'ורמסון, לשעבר עורך היומון לה פיגארו, מעולם לא שיחק על במה או בקולנוע. בגיל 88, כך מסתבר, אפשר עדיין להגשים חלומות. "לא רציתי שחקן מקצועי, אבל היה לי חשוב שהרגע בו דמותו של הנשיא מופיע לראשונה יהיה אירוע משמעותי בכרוניקה של הסרט", אומר הבמאי. "בצרפת ד'ורמיסון מאד פופולארי, כולם מכירים אותו ומה שמעניין בליהוק זו העובדה שהוא נחשב כאחד המתנגדים הפוליטיים הגדולים של ממשל מיטראן".

מגולם על ידי ד'ורמיסון - ממתנגדיו הגדולים בחיים האמיתיים(צילום: אפי שריר)

בתקופת כהונתו של ד'ורמיסון בלה פיגארו, היה הפילוסוף חתום על טורים פובליציסטיים רבים שניגחו את מיטראן אך עם זאת השניים נפגשו לעתים קרובות ואף היו מיודדים. "הוא הוזמן לא אחת לארמון האליזה לפגישות פרטיות עם הנשיא. היו הרבה נושאים שחיברו ביניהם וששניהם אהבו כמו ספרות, ציור וגם אוכל.

הם שוחחו על הכל חוץ מפוליטיקה. ד'ורמיסון היה האורח האחרון של מיטראן בארמון האליזה".

אומרים שאתה בעצמך חובב קולינריה לא קטן. אתה מוצא קשר בין העשייה הקולנועית לבישול?

"זה מוזר אבל אני מרגיש קרבה גדולה לבשלנים. אלו כמובן שני מקצועות שונים, שהרי אני לא מאכיל את הצופים כפי שבשלנים מאכילים את הקליינטים שלהם, אבל בשני המקרים מדובר ביצירה. הם משתמשים בחומרי גלם, מרכיבים מהם תפריטים, משחקים בצבעים ובטקסטורות. גם אני יוצר מחומרים חיים, גם הצלחת שלי מקושטת וגם אני מנסה לקיים הרמוניה והתפתחות לוגית.

"הם צריכים למצוא את האיזון המושלם בין אלמנטים מוכרים של טעם שיגרמו לנו לחוש ביטחון לבין טעמים חדשים שיפתיעו אותנו. בקולנוע זה אותו דבר, אתה רוצה לגרום לצופה להרגיש בטוח אבל גם להפתיע אותו, לרגש, לתת לו לנוע בין אסוציאציות. להאכיל בני אדם זה מקצוע אצילי בעיניי. אנשים שיש להם את הכישרון לעשות את זה היטב, נשארים חקוקים בזיכרון".