נגד הזרם: ילדים זה שמחה. אבל במידה

כשהייתי בת תשע צעדתי ברחבי היישוב החרדי שבו גדלתי, וחילקתי פתקים המפרסמים את הקייטנה הכי שווה באזור. קיוויתי שלפחות עשר בנות יירשמו, וכל שיחת טלפון הקפיצה אותי משמחה. כשיותר מ-20 בנות הופיעו ברשימה, רצתי לבית שכנתי והזעקתי עזרה. זה הפך למסורת: כל חופשה - קייטנה.

 << כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו  >>

• הצנחנים מתגייסים: יתפללו עם נשות הכותל 
  

בשעות אחר הצהריים, כשהקייטנה נגמרה ויצאתי לשחק בעצמי, ישבתי תחת עץ הזית בשכונה, ודמיינתי את עשרת ילדיי. בדמיוני הם היו נקיים ללא רבב, בגדיהם הזהים מגוהצים, ניצלנו כל הזדמנות לטיולים משותפים, שיחקנו מבוקר ועד ערב. קייטנה פרטית משלי – איזה כיף!

החלום והמציאות

אבל כמה שבועות לאחר לידת בתי השנייה, הבנתי שהתינוקת החדשה לא דומה לאחיה הבכור. הוא היה ילדון רגוע וחייכן

שהולך לישון בשבע בערב, ואפשר לי לישון לילות שלמים. היא לא הפסיקה לצווח מהיום בו שבנו הביתה מבית החולים. הידיים שלי הפכו לגושי אבן, ועיניי היו טרוטות מחוסר שינה.

אחריות הורית עלולה להיות רגש מאוד מפחיד, וההתמודדות איתה לא הייתה לי קלה. חוץ מזה, פתאום הרגשתי שאני רוצה לצאת עם חברות לבית קפה, שאני שואפת לפתח קריירה משלי, ושאני משתוקקת לקרוא ספר טוב מבלי שיפריעו לי. פתאום ייחלתי לרגע אחד של שלווה עם כוס קפה ועוגה. פשוט רציתי לעשות למען עצמי, ולא רק לכרכר סביב שני הילדים המתוקים שלי.

עת לכל דבר

חששתי לשתף את אמי בתחושותיי. היא אישה חרדית שילדה שמונה ילדים ללא שימוש באמצעי מניעה כלל, שעבדה כל

השנים מחוץ לבית, ואפילו היה לה מקום וזמן לילדים שנזקקו למשפחת אומנה. איך היא עשתה את זה? ומה תגיד על בתה, שהחליטה לחכות כל כך הרבה זמן עד הילד הבא?

לשמחתי ולהפתעתי אמי הצדקת עודדה אותי ואמרה: יש לך בן ובת? משמיים דאגו לך שתקיימי את המצווה, כי ידעו שהקצב שלך שונה. תני לעצמך את הזמן שלך, כדי שכולם יהיו מרוצים. שהרי אם לא תהיי מרוצה בתוכך, גם בעלך וגם ילדייך יסבלו, לא חבל? כל דבר בזמנו.

אז מה עדיף? עשרה ילדים במשפחה שכולם בה אומללים? או משפחה עם שני ילדים שמקבלים את מה שהוריהם מסוגלים להעניק להם? כל הסיפורים שקראתי על צדיקות שהביאו לעולם עשרה ילדים, כל תיאורי מסירות נפש למען גידול הילדים, צפו וחלפו מולי כמו סרט - ואני נשארתי שלווה.

לקחתי אחריות על חיי

"חרדית - ורק שלושה ילדים?" שואלים אותי. באיזשהו שלב קצתי בהסברים ובהתנצלויות. הגיע הזמן לצאת קצת

מהריבוע השחור, ולהבין שכמונו יש עוד זוגות חרדים רבים שהחליטו - איש איש וסיבותיו - ולהקים משפחה בהתאם ליכולותיהם האישיות. לא כולנו נשאבנו לתוך מערבולת אימתנית שאין ממנה דרך החוצה.

כמו אנשים בוגרים לקחנו אחריות על החיים שלנו, מבלי להביט לצדדים. בסופו של דבר, אף אחד לא אחראי על חיינו מלבדנו, ויש לנו אחד מלמעלה שמכוון את הכל.

נכון, אני לא כמו אמהות רבות אחרות שהקימו משפחות גדולות ומפוארות בישראל. אבל אני אישה נורמלית, שמתמודדת עם היכולות שלה, ומבקשת לגרום אושר לילדיה - ולעצמה. אני אישה שהבינה שלא כל מה שמספרים לה ומכינים אותה אליו מאז שהייתה ילדה, צריך או יכול להתממש אצלה. כן, לקחתי אחריות על חיי, וניתבתי אותם בדרך הנכונה ביותר עבורי. הרגשתי טוב עם עצמי.

חלומות מתגשמים

משילדתי בפעם השלישית ואני בת עשרים ושבע, הדברים נראים לי אחרת. אני אמא בוגרת יותר ורגועה יותר

(בעצם אולי קצת יותר היסטרית בנוגע לחיסונים ולבכי). כעת ברור לי שאני לא מוכנה לזנוח את הקריירה שלי, ולא את הבילויים הקטנים שלי. עכשיו אני מרשה לעצמי להיות בטוחה שילדיי יגדלו בצורה הטובה ביותר, ברגע שאסמוך על ההחלטות הפרטיות שלי מבלי לחשוש.

אני רוצה לעמוד ולהגיד לכולם בקול רם וברור ואחת ולתמיד: אין מי שיפריע לי להיות אם חרדית הנהנית מההורות, מהנעורים ומהמימוש העצמי. חלומות מתגשמים, גם אם בדרך הם משתנים.

• רוחמה וייס ונועה מזור על מרד הטובלות: שבעה ימים זה מספיק