שתף קטע נבחר

אלוהים נמצא בפרטים הטכניים

הופעת הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" בתוך המפרט הטכני של המשכן, מאירה על שני הפנים של יחסי המאמין עם האל: מחד קרובים ואינטימיים, ומאידך, מחייבים ומדוייקים. שני צדדים אלה משקפים את המפגש הטעון בין הישראליות ליהדות

שני סוגי מאמינים יש: האחד מאמין ב"כוח עליון" הקיים אי-שם. הוא מאמין כי הכוח הזה יכול להטיב לו או, חלילה, להרע לו. בשל כך הוא במצב של בהתחשבנות מתמדת עם הכוח הכל-יכול. בין אם הוא מקיים מצוות (אז הוא משתדל להטיב דרכיו באמצעותן), ובין אם לא (אז הוא משתדל להטיב דרכיו באמצעות הקשבה למיטב מצפונו) - הוא מצפה מן הכוח להדדיות.

 

 << כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>

 

 

"אני עשיתי כך וכך, עכשיו תורו לעשות כך וכך" - ובכל פעם שמתרחש דבר לא מתוכנן או לא חיובי, עולה בו תחושה של טרוניה כלפי מעלה. "למה זה קרה, הרי עשיתי הכל?" או "הרי ויתרתי" או "הרי התכוונתי".

 

הטיפוס המתחשבן עשוי גם להיתקף רגשות אשם כבדים: "מכיוון שעשיתי כך וכך - אז נענשתי". ואם לא מצא את הגורם לעונש, הוא מענה את עצמו בחיפושים ובבירורים. אבל בדרך כלל הוא נוטה לחשוב שהוא בסדר, ושם למעלה – השתבש דבר מה.

 

המאמין מהסוג השני מנהל דיאלוג עם האלוקים השוכן בלבבו. הוא חי את אלוקים בצורה מאוד אינטימית. האלוקים הוא חלק מאישיותו. הוא לא מאבד את רוממותו ונבדלותו של האל, אבל הנס שוכן במעמקי ליבו פנימה. הוא לא ירא מהאלוקים הוא אוהב אותו, הוא דבק בו.

 

בעוד המאמין מהטיפוס הראשון בעיקר ירא מהאלוקים דואג וחושש מפניו, המאמין מהטיפוס השני אוהב אותו.

 

חשש מתמיד מפני האל

הראשון, חש כלפי האל כמו שחשים כלפי רשויות המדינה. צריך לכונן איתם יחסים טובים, לשלם את החשבונות בזמן, לא לעשות עבירות העלולות לסבך אותנו, אבל אין לנו כלפיהם אהבה, כי אם חשש מתמיד. מכירים את המחזה של טור מכוניות בכביש המהיר, הבולם בפתאומיות למראה ניידת בצד הכביש?

 

לכן אמר רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו לפני פטירתו: "יהי רצון שיהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". תלמידיו הפגועים שאלו "רבנו עד כאן?" זה כל מה שאתה מאחל לנו? אמר להם רבי יוחנן שהלוואי ויגיעו למדרגה זו, כי כשאדם חוטא, הוא אומר לעצמו: הלוואי שאף אדם לא יראה אותי, אך הוא אינו חושש מהעיניים העליונות.

 

ה' שוכן בלבבו

המאמין השני, פועל מכוחם של אהבה וקשר. הוא מזדהה עם האלוקים השוכן בלבבו ועם הערכים המקושרים איתו. כאוהב אמיתי הוא מנסה להעצים את הקשר, ולממש את האהבה במעשיו ובמחשבותיו, אך גם לפתחו אורבת סכנה. הוא עשוי להרגיש קרוב מדי - "והאהבה מקלקלת את השורה".

 

נדב ואביהו, שאש האהבה בערה בקרבם, הכניסו אש זרה למקדש ונשרפו למוות בו במקום. עוזא, תומך בארון הברית על מנת שלא ייפול בדרכו לירושלים, והוא מוכה למוות מידית, בגלל טשטוש הגבולות. הקרבה הגדולה מידי עשויה להביא את האוהב להחליט בשביל האהוב, ולהחליט על דעת עצמו, מה האהוב באמת רוצה, ולא היא.

 

האוהב עשוי גם להפוך לקיצוני, כי הוא מצפה שחוויותיו האינטימיות יהיו לנחלת הכלל. והוא מתרעם על כך שאחרים אינם חולקים את עוצמת חווייתו. כשהוא פוגש מי שסותר את ערכיו של אהובו, הוא יכול לנקוט בתגובה כועסת, מתלהמת, קנאית: " וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹומח בְּיָדוֹ", פנחס, אליהו ומתתיהו סמלי הקנאות, לא סבלו פגיעה ולו קלה בשלמות האלוקית, והם הגיבו בזעם, שהביא אף להרג.

 

"ושכנתי בתוכם"

הראשון, אמונתו מוגבלת, מדודה, עסקית משהו. היא לעולם לא תוביל לתהומות הקיצוניות, אך גם לא לגובהי האהבה והאינטימיות. ואילו השני - אמונתו עמוקה וקרובה. הוא לא זקוק לדילים רוחניים, הוא שואב ביטחון מעצם הקשר הפנימי. הסכנה האורבת לו היא אובדן שיקול הדעת.

 

פרשתנו, פרשת "תרומה", מנסה לחבר בין השניים. מצד אחד הפרשה מתארת פרטים טכניים ביותר: היא מתארת את בניין המקדש כמו מפרט הנדסי מדוקדק. מהצד השני, היא אחת הפרשות המסעירות ביותר. דווקא בשל השקט המתכתי הקפוא שלה. בתוך הקטלוג של המידות, החומרים והצורות, מופיע פסוק אחד הנטוע בה כמו להבה שורפת: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

 

שימו לב לפסוק המדהים הזה: הוא היה יכול להיות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו". מה זה "ושכנתי בתוכם"? התשובה היא שהמטרה היא "ושכנתי בתוכם" – דהיינו, יצירת מערכת יחסים קרובה ואוהבת עם הנשגב. מצד שני – יש צורך במערכת יחסים מתמטית, מדויקת, שלא תגרום לאיבוד הקשר וליצירת מוטציה דתית מופרעת ומסוכנת. יש דרך להיכנס אל הקודש, והיא בנתיב מדויק.

 

חיבור או ניכור

שני אלה הכרחיים: המקדש המסמן את המפגש עם האובייקטיבי, החיצוני לאדם, וה"שכנתי בתוכם" המסמן את הקרבה הבלתי אמצעית עמו.

 

המפגש הטעון בין הישראליות ליהדות, המתרחש בעצם הימים האלה, משקף סוג של נתק בין שתי השפות. הישראלי שהתקרב לרוחניות, וחש בדיאלוג קרוב מאד עם האלוקים, מרגיש בסדר, נטול רגשות אשם, הוא לא מבין את הצורך בכללי הלכה החיצוניים. היהודי, לעומתו, מרגיש מחויב ל"מקדש" - לטקס, לכללי הקרבה, הלא הם כללי ההלכה.

 

האם המפגש הטעון בסבב הזה יביא לחיבור, לסינתזה החיונית לשני הצדדים, או שמא לריחוק וניכור? זאת השאלה הלא-פוליטית, אך השורשית והעמוקה, הצפה בימים אלה.

 

 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". דגם בית המקדש
צילום: זיו ריינשטיין
מומלצים