מראה שחורה 2: חודרת לנימי הנפש
העונה השניה של "מראה שחורה", ממשיכה את דרכה של הראשונה וגורמת לנו לחשוב כיצד אנחנו היינו נוהגים בסיטואציות הקיצוניות של החיים. כי טלוויזיה טובה לא חייבת לספק תשובות, מספיק שתציב לנו מראה
העיסוק באבל על אדם קרוב לוחץ לנו על כל כפתורי הרגש, באופן מיידי. הבחירה לפתוח את העונה השנייה של "מראה שחורה" המדוברת והמצופה בנושא הזה, מעמידה בפני היוצר, צ'רלי ברוקר, שגם כתב את הפרק, אתגר גדול מאוד.
ביקורות נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet:
המשחק המרכזי בערוץ 1: ככה לא בונים משדר
"בית הקלפים": קווין ספייסי בנימה אישית
סיום "אמא ואבא'ז": משפחה עליזה, למרות הכל
כתבות נוספות ועדכונים חמים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אפקט ה"וואו" של העונה הראשונה, שצבר תאוצה כשראש ממשלת בריטניה התבקש לעשות דברים עם חזיר, כבר לא עומד לצידו. צופים מתרגלים לדברים טובים ומזעזעים מהר, כשזעזוע הוא ריגוש קל שלא מחזיק לאורך זמן. אחרי שכולם התפעלו ושיבחו, ואמרו (לא תמיד בצדק) שדבר כזה עוד לא ראינו על המסך הקטן, הגיע שלב ההוכחות.
הפרק השלישי מהעונה הראשונה, "The Entire History of You" הולך לזכות לעיבוד קולנועי, אחרי שרוברט דאוני ג'וניור וג'ורג' קלוני רבו על רכישת הזכויות, ולא במפתיע. כשהדי ההלם נרגעו, התברר שהעיסוק בסיפור אנושי קטן יחסית, במערכת יחסים שמתפוררת לחתיכות בגלל שימוש בכלי טכנולוגי, חודר לנימי הנפש בצורה העמוקה ביותר. האפקט הזה מתחזק כשמדובר ב"המצאה" שמתקבל בהחלט על הדעת שתהיה בשימוש בעתיד הקרוב.
ככל שהדמויות והפעולות שלהן דומות לנו כיום יותר, הביקורת על ההתנהגות שלנו ועל מה שמצפה לנו הופכת כואבת ואפקטיבית יותר. גם הפרק החדש, "Be Right Back", הראשון בעונה השנייה (שתעלה לשידור ב-6 במרץ ב-HOT VOD), עוסק בהשפעה הטכנולוגית על הפרטי והזוגי. אבל הפעם, ההתמקדות בסיפור האישי לא תמיד מחזקת אותו, ולפרקים אפילו גורעת.
אואן האריס (מי שביים כמה פרקים בעונה השנייה של "עברייני על" המשובחת) ביים ברגישות דמות ריאליסטית, אבל גם קצת גנרית של אישה שמתמודדת עם מותו בטרם עת של בן הזוג שלה. מרתה (היילי אטוול), מגיבה באופן מעט צפוי לאורך רוב הפרק. היא עצובה, היא כועסת, היא מתגעגעת, היא מתנחמת בטכנולוגיה שבהתחלה קצת מרתיעה אותה, בדומה למי שצופה שוב ושוב בסרטוני וידאו שנשארו אחרי מותו של אהוב.
לאחר שבעלה אש (דומנל גליסון, הבן של ברנדן גליסון, "אנה קרנינה", "אומץ אמיתי", "הארי פוטר") מת בטרם עת, מוצעת למרתה בחשאי דרך טכנולוגית להתמודדות עם העצב ותחושת המחסור שהוא הותיר. שימוש ברשמים שהשאיר בשלל הרשתות החברתיות הופך לכלי שמאפשר לה "לדבר איתו", כאילו היה עדיין חי.
קירות פייסבוק של נפטרים הופכים היום לא פעם לעמודי זיכרון. המרחק משם ועד לשירות שמוצע בפרק לא נראה כל כך רחוק. מצד שני, הפרק מתמקד כמעט אך ורק במרתה וב-אש, ולא מציג תגובות של חברים ומשפחה. אבל הוא אמנם דבר פרטי, אבל כבר דובר רבות על כך שהפרטיות שלנו הולכת ונעלמת לאור השימוש האינטנסיבי ברשתות חברתיות. מרתה לא מעומתת עם מה שקורה לה על ידי אף אחד חוץ מעצמה, והדבר חסר.
תוכנה שעושה שימוש בפרסונה שהאדם החי יצר לעצמו ברשת, הדברים שהוא אמר, התמונות שהוא העלה כדי לייצר כלי להתמודדות עם אובדן, היא לא רעיון חדש בטלוויזיה ובקולנוע. ב"מראה שחורה" כן מבקשים להאיר את הנושא הזה באור חדש. זהו כר נרחב להתרחשויות עלילתיות כואבות וקיצוניות, ולשאלת שאלות נוקבות על הקיום האנושי.
אלא שברוקר בחר לעשות כאן מהלך עלילתי קצת אחר. במקום לקחת את הדמויות שלו לנקודות קיצון, הוא מכניס אותן לתהליך של שגרה מסויטת. בלי ליפול למלכודות של קיטש, הפרק מציג תמונה אמינה של התמודדות.
הוא מעלה שאלות, בין היתר על "מי שאנחנו" בחיים והייצוג שלנו ברשתות החברתיות, ועד כמה הוא נאמן לנו, ועל מהי התמודדות עם אבל, וכיצד, אם בכלל אנחנו מסוגלים להמשיך הלאה. טלוויזיה טובה לא צריכה לספק תשובות. במהלך הצפייה מחכים כל הזמן לפיצוץ מתבקש, וכנראה שבכוונה, הוא מתמהמה, גורם לנו לחשוב אם ככה גם אנחנו היינו פועלים, אם מה שנראה על המסך הוא אפשרות עתידית "נורמלית".
במקום לאלץ את מרתה להסביר לאחרים איך היא מבלה את זמנה, אנחנו מלווים אותה בתהליך של הסתגרות שמעורר אמפתיה, למרות הבעייתיות שבו. מה שקורה לה מתרחש בכפר שקט, מקום שמתאים לרקע של סרט אימה, ולרגע הפרק כמעט מגיע למחוזות האלה. עם תום הצפייה עובר מסר מצמרר, אבל היה מעניין ואולי אף מצמרר יותר לראות את מה שעובר על דמות אחת בהיחבא הופך לשגרה מקובלת של עוד אנשים, ולא רק כמקרה פרטי אחד.
