הבנות הלכו לאביהן ואני נשארתי לבד עם הפחדים
בלילה הראשון בלי הבנות, הרגשתי שכוח עליון תולש ממני את האהבה שלי. ולמרות שאבא שלהן אוהב אותן בדיוק כמוני, לא יכולתי להתכחש לתחושה הזו. היא השתלטה עלי ופתחה את הדלת לפחד ההוא, שמשהו רע עומד לקרות לגורות שלי ואני, הלביאה, לא אהיה שם כדי לגונן עליהן
הפחד הכי גדול שלי הוא הפחד מהמוות. שאלות כמו: מתי ואיך הוא ישתלט עלי, או האם אדע שהוא בדרך או שהוא יפתיע אותי ולא יאפשר לי להתכונן - מהדהדות כבר שנים בראשי ולא נותנות לי מנוח. הפחד מהמוות מקנן בי מאז שאני מכירה את עצמי, אך לצערי - הוא לא היחיד.
לאחר שהפכתי אמא ונולדו לי שתי בנותיי, הצטרף אליו פחד נוסף ואימתני לא פחות - הפחד שיקרה משהו רע לבנותיי היקרות לי יותר מכל, ושלא אצליח לגונן עליהן מפני הצד האפל של העולם הזה.
המפלצת שבארון
אני לא חיה את הפחדים האלה ביום יום. בחרתי לחיות ולכן ניתן לומר עלי שאני אדם אופטימי. יעידו על כך גם המשקפיים הוורודים שלי, אותם אני מניחה על עפעפיי בכל יום מחדש.
אבל הם שם, הפחדים, רובצים להם בגזע המוח. לרוב הם מפלצת המסתתרת בארון, ומידי פעם, בתקופות מורכבות, המפלצת הזאת מביטה לי בלבן של העין ומאתגרת אותי.
לפני שש שנים הסתיימו נישואיי ממקום של הבנה והשלמה שזהו הפתרון הטוב ביותר עבור שנינו. היתה תקופת אבל על הזוג שהיינו (נראה לי שזה משהו שכמעט כל אחד עובר, גם אם השלים עם הפרידה), ובעת הקשה ההיא הרגשתי שהאהבה מתה, ונאלצתי לקבור אותה ולשבת עליה שבעה.
בתקופה הראשונה, תקופת ההסתגלות, לא הרגשתי הקלה. הרגשתי כאילו נלקחה ממני הנאיביות, הרגשתי אבודה וחששתי, בעיקר חששתי לבנותיי - כיצד ישפיעו עליהן השלכות הגירושין, בין אם זה לטווח הקצר או הארוך. לעולם לא אשכח את הלילה הראשון בו הלכו ללון אצל אביהן. התחושה הראשונית היתה שהנה, שוב כוח עליון וחזק ממני תולש ממני את האהבה שלי.
ולמרות שאבא שלהן אוהב אותן בדיוק כמוני, לא יכולתי להתכחש לתחושה הזו. היא השתלטה עלי ופתחה את הדלת לפחד ההוא, שהנה משהו רע עומד לקרות לגורות שלי ואני, הלביאה, לא אהיה שם כדי לגונן עליהן.
לא יכולתי להירדם. התפתלתי במחשבות על מה עובר עליהן. מחשבה אחת רדפה את רעותה ומהר מאוד מצאתי את עצמי בחלום בלהות בעודי ערה: האם הן בוכות? ואולי מתגעגעות הן אלי או לפינה שלהן? ומה אם הן כועסות? האם הוא סיפר להן סיפור לפני השינה? הוא בכלל יידע איך להרדים אותן? ועוד מליון שאלות מהסוג הזה.
ויטמין אבא
נשים יקרות, הרי לכן הנחת יסוד חשובה וקריטית שעזרה לי לעבור את העת ההיא: אמא יש רק אחת כאמור, אבל בתנ"ך ההורי אף נאמר שגם אבא לא מיוצר בכמויות מסחריות. לכן בבקשה מכן, אנא הפנימו, נוכחות גברית חיובית ומתמדת בחיים של ילד אינה פלוס חביב, שדרוג או מותרות, היא הכרח! ולכן זה לא מספיק שילד ידע שיש לו אבא שאוהב אותו, הוא צריך לחוות את התחושה הזו על בסיס יומי ולגדול עמה.
בסיטואציה בה ההורים גרושים, כשילד חווה סוג של נטישה ראשונית, עלינו לעבוד אף יותר וליצור את התחושה הזו עבורו ולאפשר לו לראות ולהרגיש את הנוכחות של אביו בחייו, כי על התחושה הזו, יקרות שלי, נבנים יסודות נפשו, וזו יקר לנו מכל. הלילה הראשון בבית ההורה השני הוא לילה לא פשוט לכל הצדדים, ולו רק מתוקף היותו חדש וראשוני.
"הורה שלא מיומן במשימה הורית כלשהי, כמוהו כהורה לילד ראשון שצריך ללמוד מבראשית את משימות ההורות", אומר הפסיכולוג דני עמית, מטפל בילדים, נוער ומשפחה במכון אדלר. "בתחילת הדרך ההורית יש הרבה ניסוי וטעייה לכל אחד, ואם תורת ההשכבה אינה ברורה לילד או להורה השני, ניתן לשבת ולשוחח עליה מבעוד מועד".
"אם מערכת היחסים עם הגרוש/ה לא מאפשרת התייעצות, ניתן להעביר בכתב את ההמלצות לגבי הרגלי השינה של הילדים, מה עוזר ומקל עליהם ומה קשה. בדומה להנחיות שהורה מעביר לגננת חדשה".
מה קורה במידה שההורה הנוסף לא היה מעורב בחיי הילד כשהזוג היה עדיין נשוי?
"עקרון חשוב נוסף הוא ההדרגתיות", אומר דני עמית. "אם ילד לא רגיל לישון עם אבא ולא רגיל לבלות איתו הרבה זמן רצוף, כדאי לבנות את הקשר בהדרגה, מהקל אל הכבד. מתחילים בזמן קצר יחסית שבו ההורה מביא מהמיטב שהילד אוהב ורגיל. אחרי שמשתלטים על שעה ביחד ועוברים אותה בהצלחה - מרחיבים את הקשר לשעתיים, וכדומה".
ומה לגבי חשיפה בבית ההורה השני?
דני משיב: "בהתחלה באים לביקור היכרות בבית החדש וחוזרים לבית המוצא. אחר כך שוהים צהרים בבית ההורה ואולי גם מנמנמים שנת צהריים, וכך בהדרגה מתקדמים לערב".
"חשוב להדגיש שככל שישנן יותר חוויות של ביטחון ומוכרות, כך יותר קל להרחיב את השהות המשותפת ולא נוצרת חוויה של משבר או מצוקה. הדבר דומה לדרך שמכינים ילד ללינה במחנה קיץ של תנועות הנוער: בהתחלה יוצאים לפעולה בת שעתיים, בהמשך - טיול עד הערב בליווי הורים, אח"כ לילה קצר, אחר כך שני לילות וכדומה".
איך נגרום לילדנו להרגיש ביטחון בבית ההורה השני?
"הילד ירגיש שהוא באזור מוכר עם אנשים שהקשר שלו טוב איתם והם מקנים לו ביטחון", אומר דני. "ניתן כמובן להיעזר גם בחפצים מהבית, חפצי מעבר, כמו: דובי, כרית וכדומה".
"גם אמצעי קשר עם ההורה הדומיננטי כמו: שיחת טלפון לפני השינה או הסכם לדבר מיד בבוקר. אם אתם מרגישים שלילד קשה מדי, אתם חייבים להתגמש איתו ולאפשר לו לקבל סיוע. אל תחששו לתת לילד להתקשר להורה השני, או להבטיח לו שאם יהיה לו קשה מידי מותר לו לחזור הביתה. הוא לא ינצל זאת לרעה ועדיין ינסה להתמודד".
דני מבסס את עמדתו על העיקרון לפיו אם אנחנו לא חושפים את הילד למצוקה קשה מדי ונותנים לו תמיד רשת ביטחון, הדבר יעזור לילד לעבור בבטחה את המשימות השונות, יקנה לו ביטחון עצמי ויצמצם פחדים עתידיים. "זכרו", אומר דני, "פחדים וקשיים גבוהים מידי אינם מחזקים את ילדכם - להיפך, הם מחלישים, ולכן כדאי לפעול כדי להימנע מהם".
כיצד נסייע לילד להתמודד עם פחדיו?
"שיחה על רגשות ותחושות עם ילדכם ועל תסריטים עתידיים והכנת פתרונות מראש, מסייעת לילד להתמודד עם הפחדים. דוגמאות לתרחישים אפשריים שניתן לשוחח עליהם: 'אם יברח לך פיפי תגיד לאבא' או 'אם לא תצליח להירדם זה בסדר שתתקשר לאמא'. הדבר יצמצם את הסיכון שהילד ימצא עצמו מתמודד עם בעיה בדרך לא נכונה וישקיט את רוחו".
הכנה עצמית
"אנא וודאו שאתם סומכים על ההורה השני שייתן מענה טוב לילדים", מסביר דני. "התחושה שלנו, ההורים, מחלחלת לילדים, וכשהורה נותן אמון בסביבה של הילד, הילד סופג זאת וחווה ביטחון".
"יש להניח", אומר דני, "שלילה ראשון בלי ילד יכול להיות מוזר ולעתים מעורר דאגות, בייחוד להורה שרגיל שהילדים צמודים אליו. עם זאת, אם מתברר לנו במשך הזמן שהילד נמצא במקום טוב ושטוב לו, זה הזמן ליהנות מההפוגה מעבודת ההורות ומהשקט. אם אתם חווים קשיים מצפוניים, אל תשכחו שהורה טוב הוא הורה שדואג למלא את המשאבים שלו".
מכאן יקיריי, הורה שנח ומבלה, הוא הורה שאוסף כוחות למשימת ההורות. וטוב הורה שמח ועירני מהורה מותש ושחוק. "יחד עם זאת", מסביר דני, "זה בסדר לחשוש ולהרגיש אשמה. חששות ותחושות אלה הם גם טבעיים וגם דוחפים אותנו לבדוק שהילדים במקום טוב ובטוח. אז אחרי שווידאנו שטוב להם, אם בשיחת טלפון ואם בהשענות על ניסיון העבר, אזי אפשר לכבות את הרגשות הלא נעימים וליהנות מהפלוסים שההורות הנפרדת מאפשרת לנו".
שני בתים
"אפשרות נוספת להקלה על ילדיכם בביתם החדש והנוסף אצל אבא", אומר דני, "היא לגרום להם להרגיש בבית. לכן אבות יקרים, יש להיות קשובים כל הזמן גם לרצונות של הילדים ולמצב הרוח שלהם, לשתף אותם בבחירת רהיטים, משחקים וקישוטים לחדרם החדש".
"חשוב שילד יחווה תחושה של קשר משמעותי גם עם אבא וגם עם אמא. שיהיה לו כיף ונעים בשני המקומות, וזאת האחריות שלנו כהורים, גם אם אנחנו לא גרושים. חשוב שלא נימצא בתחרות עם ההורה השני, שתמיד נקשיב לילדים, לרצונות, לתחושות או לביטויי מצוקה. ואם הם לא במצוקה - אין סיבה שאנו נחווה מצוקה בעצמנו".
"ילד להורים גרושים שחווה הורה קרוב וטוב, אינו מסכן או מקופח", מדגיש דני. "געגועיו למיטה שלו בבית ההורה האחר פחות חשובה. העיקר היחס האנושי הטוב שהוא מפתח עם הוריו. יש לציין ששינה אצל ההורה השני בדרך כלל מתקבלת ברצון או כמובן מאליו אם הקשר עם ההורה טוב, ואם זה נכנס לשגרה. בגיל ההתבגרות הדבר משתנה בדרך כלל, כיוון שהמתבגרים פחות מחוברים להורה ויותר מחוברים לסביבת החדר ולחברים".
"לכן הרבה מתבגרים רואים במעבר להורה השני סוג של מטרד. כאן כדאי שההורה יגלה התחשבות בצרכי הנער/ה, ויפגין גמישות בדרך לשמירה על קשר רציף עמו. דיאלוג ותקשורת תמיד מהווים אמצעי יעיל לגישור בין הצרכים השונים ומציאת דרך מקובלת לקשר הורה ילד".
מעבר לפחד
יקיריי זכרו: אל תכפו את הדרך לגידול ילדכם על ההורה השני. אל תנסו לשבט אותו או לשלוט בו בשלט רחוק. הרי הפחדים שלנו לא קשורים בהכרח למציאות. רובם נמצאים בראשנו ולכן אין לנו סיבה ממשית לפחד.
אם אתם מתרשמים שהילד מרגיש טוב אצל ההורה השני, אנא הסתפקו בכך, הרי אין לנו אפשרות לשלוט באופן מלא בהתנהגות ובמאפייני בן הזוג, ומה שלא עבד בינינו כזוג - לא יעבוד בינינו גם עכשיו, עובדה שהתגרשנו.
אבל כל זה לא אומר שלא נוכל לנהל מערכת יחסים תקינה וחברית עבורנו ועבור ילדנו, ולכן חשוב להעביר רק את ההדגשים החשובים, ולסמוך על ההורה השני ועל הילדים שידעו להסתדר בעצמם.
לאחר שקברתי את האהבה ההיא, האדמה היתה לחה, ולפצעים לקח זמן להגליד, אך למדתי כמה שיעורים חשובים בדרך לשם. מעברים מטבעם קשים, אך במרבית המקרים כל אחד מוצא את מקומו ומסתגל למצב החדש. סבלנות, כבוד הדדי, גמישות ואופטימיות הם נר לרגליי והם גם שם המשחק, משחק החיים.
בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק
לפנייה לכתב/ת 
