שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הצנזור היהודי: תפילות וספרים שאסור לקרוא
    הנוצרים צנזרו דפי גמרא וביטויים שהפריעו להם, כמו "עבודה זרה", שינו תפילות והכניסו חדשות לסידור. אך הצנזורה פעלה גם מבפנים, והיא ממשיכה לפעול עד ימינו אנו, כשבתפקיד הצנזורים התורניים: המגזר החרדי, שעורך גם את "גדולי הדור" שלו
    לא מעט מכתבי הקודש היהודיים הם מקרה מובהק של צנזורה מחושבת – החל מהתלבטות החכמים מה ייכנס לתנ"ך, ומה ייגנז מחוצה לו – וכלה בספרות יהודית עכשווית, שעוברת עריכה, שכתובים ואף גניזה מחשש לחרמות.

     

    << כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>

     

     

    ד"ר אביעד סטולמן, אוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית, יזם ערב מיוחד שייערך היום (ה') בספרייה הלאומית, ויעסוק בצנזורה על כתבים היהודיים לאורך הדורות. בשיחה עם ynet הוא מאשר כי חלק לא מבוטל מכתבי הקודש המכוננים של הדת היהודית עברו צנזורה, עריכה ושכתוב - חלקם אף בידיי מומרים ונזירים נוצרים, שערכו או "אישרו" תפילות וטקסטים הגותיים רבים.

     

    חלק מהמילים המחוקות: יוונים, נוצרים ועבודה זרה (צילום: באדיבות הספרייה הלאומית)
    חלק מהמילים המחוקות: יוונים, נוצרים ועבודה זרה(צילום: באדיבות הספרייה הלאומית)

     

    סטולמן יוצא "למסע שורשים" בעקבות הצנזורה היהודית לדורותיה, והוא מתאר כיצד אף היום, בעידן חופש הביטוי, הצנזורה על כתבים דתיים נמשכת במלוא עוזה, ובאגף הספרים הנדירים בספרייה הלאומית נמצא ספר של כותב חרדי בן זמננו, שצונזר ונגנז.

     

    "יש נטייה להסתכל על צנזורה רק באופן השלילי", מבקש ד"ר סטולמן להבהיר. "אבל צנזורה היא גם אמצעי להחליט מה כן ייכתב או ייאמר בפומבי, ואת זה התקשורת המערבית עושה כל הזמן.

     

    "צנזורה היא כלי תרבותי עתיק שקיים בכל חברה, ולא רק נחלתם של חברות פרימיטיביות בתקופות חשוכות. גם היום יש לאנשים אינטרסים פוליטיים וציבוריים, והם דואגים לפילטר המסנן מה יוצא החוצה, ומה לא יראה אור יום. 'האזרח איקס' הוא רק מקרה אחד אקטואלי ובולט".

     

    התלמוד הבבלי היה "סדין אדום"

    לדברי סטולמן, פרויקט "העריכה" לטקסטים יהודיים מוקדם הרבה מכפי שנהוג לחשוב: "כשמדברים על צנזורה בהקשר הדתי, חושבים על אותם נזירים או מומרים שעברו על התלמוד, מחקו וכתבו, ולמעשה ערכו חלקים ממנו. אך התופעה התחילה כבר מבית.

     

    המטרה: לבצע את 'התיקונים הנדרשים' מתוך רצון לשמר את התלמוד. דף "מתוקן" (צילום: באדיבות הספרייה הלאומית)
    המטרה: לבצע את 'התיקונים הנדרשים' מתוך רצון לשמר את התלמוד. דף "מתוקן"(צילום: באדיבות הספרייה הלאומית)

     

    "התנ"ך, ספר-הספרים היהודי, גם הוא פרי החלטות של חכמים בדורות הקודמים מה להכניס אל תוך הקודקס ההיסטורי המקודש, ומה להותיר מחוצה לו. את 'קהלת' חכמים רצו לגנוז, וטענו שהוא לא אמור להיות חלק מהספרים הקדושים. 'שיר השירים' גם הוא היה שנוי במחלוקת, ועליו אמר רבי עקיבא: 'כל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים'. במילים אחרות, היו מי שראו בהם ספרים חילוניים חיצוניים".

     

    סטולמן מזכיר כי לצד התנ"ך ישנם ספרים שהפכו ל"ספרים חיצוניים" והושארו במכוון בחוץ, מסיבות כאלה ואחרות.

     

    ואם התנ"ך הוא פרי של צנזורה פנימית - הרי שהתלמוד הבבלי, מספרי הלימוד היהודיים המובהקים, עבר תהליך של שכתוב מהסוג החיצוני. "מוזר להגיד לאנשים שמה שהם תופסים כגמרא שאותה ערכו חכמינו זיכרונם לברכה, היא בעצם אוסף של טקסטים שעברו צנזורה.

     

    "הנסיבות ההיסטוריות ובכללן שריפת התלמוד, יצרו צורך בפשרה מול הממסד הכנסייתי. התלמוד הבבלי היה אז 'סדין אדום' מול העולם הנוצרי. באו יהודים ואמרו לאפיפיור, שנכון שיש בתלמוד כמה ביטויים או סוגיות בעייתיות לנצרות, אך 90% מהחומר אינו בעייתי. הייתה פה מטרה לבצע את 'התיקונים הנדרשים' מתוך רצון לשמר את התלמוד, ולאפשר עריכה חיצונית כסוג של פשרה".

     

    ומה קרה בפועל?

     

    "במקום עובדי עבודה זרה, או 'גוים', השתמשו בביטוי המכובס עכו"ם- עובדי כוכבים ומזלות, מהלך שהותיר את הנוצרים מפויסים. גם השימוש במילה גמרא שהיום היא 'לכאורה' המילה המקורית, מחליפה למעשה את המילה 'תלמוד', והיא נועדה לטשטש את האיבה וההתנגדות שנוצרה בקהילה הנוצרית אל הספר היהודי ואל היהודים עצמם. כל אלה הם תוצרים של אותה צנזורה נוצרית".

     

    בלי "נוצרים" בלי "עבודה זרה"

    אבל הכל מתגמד נוכח צנזורה שנערכה לטקסטים מתוך סידור התפילה, שחלקם התגלו רק במאה הנוכחית בעקבות ממצאי הגניזה הקהירית. התפילות הללו נאמרות עד עצם היום הזה בנוסחן "המתוקן" והמצונזר. המובהקת והמפורסמת שבהן היא "ברכת המינים" - תפילה מיוחדת שחוברה בתקופת התלמוד כתוספת לתפילת העמידה, שאותה אומר היהודי המאמין 3 פעמים ביום.

     

    "הצנזורה הפעם היא פנימית, ונערכה כדי שהכנסייה תתיר להם להמשיך ולהתפלל, במקום להורות על שרפת הסידורים, או פוגרום". לדבריו הנוסח המקורי שרד לדבריו רק אצל יהודי תימן, בגניזה הקהירית ובסידורים נדירים. שם מתברר גם מה הושמט באמת מהטקסט המקורי- המומרים והנוצרים".

     

    ואם כבר טקסטים משוכתבים - סטולמן מפנה את זרקור לעבר המשכתבים עצמם. "חלק גדול מההתייחסות של הנוצרים לטקסטים היהודיים נעשתה כעניין פנימי", הוא מבהיר. "הרבה מלומדים נוצרים קראו ולמדו בטקסטים האלה, והיה חשוב להם לוודא שאנשים שלהם לא יחשפו 'לחומר בעייתי. חלקם דיברו עברית, ולמדו את החומרים האלה בשפת המקור. גם המצנזרים היו חייבים להיות בקיאים בטקסטים, ולהיות תלמידי חכמים".

     

    סיפורו של צנזור מומר

    את עיניו של סטולמן צד אחד הצנזורים האלה, שחתימתו מתנוססת על לא מעט כתבי יד יהודיים. הוא

    נולד למעשה בשם דומיניקי ירושלמי - יהודי מומר עם סיפור חיים מעניין בפני עצמו.

     

    "ירושלמי נולד בשנת 1555 בירושלים, למשפחה יהודית. הוא הוסמך רבנות, למד גם רפואה, ונסע לקהיר להיות רופא, ובהמשך שימש כרופאו של הסולטן בטורקיה. ככל הנראה, מדובר באיש מוכשר ביותר. בגיל 38 המיר את דתו והפך לנוצרי. ושימש כצנזור של חיבורים יהודיים מוקדמים ובני זמנו".

     

    אותו דומיניקי ירושלמי, מספר סטולמן, לא הסתפק בצנזור אלפי כתבי יד בשירות הכנסייה, אלא אף הוציא חיבור משלו בשם "ספר הזיקוק", שבו הוא מעניק עצות וכלים כיצד "נכון וראוי" לצנזר, או "לזקק", כלשונו, טקסטים יהודיים.

     

    יש מקומות שבהם עוד שורפים ספרים

    האם יש דרך חזרה מהשכתוב המעמיק שעברו טקסטים יהודיים מבית או מחוץ - או שהגמרות, כתבי הקודש וברכות התפילה ימשיכו להיות מצונזרות "במתכונתן הקלאסית"? הניסיונות להשיב עטרה ליושנה, אליבא דסטולמן, נותרו ספורים ונקודתיים.

     

    וכל אלה, מתגמדים נוכח העובדה שעד ימינו אנו, ארון הספרים היהודי ממשיך להיות משוכתב ומצונזר. טקסטים שלמים של הגות, הלכה או אפילו היסטוריה עברו ועוברים תהליכי צנזורה, בעיקר מול שומרי ארון הספרים הנוכחיים, החברה החרדית.

     

    "היום כל אחד יכול, לכאורה, להוציא ספר", אומר סטולמן. "כך גם יצא החיבור הגזעני 'תורת מלך'. הבעיה היא שבשביל ההתקבלות צריך גם את ההסכמות, ופה נכנסת הצנזורה". סטולמן מציג בפני מספר דוגמות של צנזורה לכתבים יהודיים בן זמנינו. אחד מהם הוא ספר שכתב רב אמריקני בשם נתן קמינצקי, בשם "Making of a Godol" ("התהוותו של גדול"), הנוגע באחת מהפרות הקדושות בעולם החרדי בן זמנינו, קדושתו ועל אנושיותו של "גדול דור" חרדי.

     

    קמינצקי עשה את הלא ייעשה, והפך בהינף קולמוס את מי שהיו (ועודם) מלאכים וקדושים, לאנשים בשר ודם, שומו שמיים. אנושיים, רגישים, עם אהבות, רצונות וחששות. הספר שהפך להיות אחד הכתבים החתרניים ביותר במגזר החרדי, הורד מהר מאוד מן המדפים, זכה לשריפות פומביות ולהכרזות חרם בעיקר בארצות הברית. העותקים המקוריים הפכו כיום למצרך נדיר ביותר, לא פחות מחבריו בני ה-400 שנים באגף הכתבים הנדירים שבספרייה הלאומית.

     

    ואם מדובר בספר היסטורי, בעיקרו, שאר דוגמאותיו של סטולמן נוגעות בבשר החי של ההגות התורנית היהודית. גם על גדולי הדור עצמם לא פוסחת הצנזורה החרדית. קחו למשל השמטות מכוונות שלדברי סטולמן נעשו לספריו של רבי שלמה זלמן אוירבך, אחד מגדולי התורה החרדים בתקופת קום המדינה, במהלכן הוצאו הסכמות שכתב הרב קוק לספרו, וכן צונזרו שאלות ותשובות על ענייני שמיטה בספרו "מעדני ארץ", שלא היו מספיק מחמירות לפי שיטת המצנזרים.

     

    כשהחרדים מצנזרים פירושים

    הצנזורה הדתית לא נוגעת רק בהלכות, אלא גם בפירושים תורניים של רבני ישראל לאורך הדורות. "רבי יהודה החסיד, בן המאה ה-12, כתב פירוש לתנ"ך שהודפס בשנת 75 על ידי יצחק שמשון לנגה", אומר סטולמן. "בפירושיו הביע רבי יהודה החסיד עמדות ביקורתיות ושיפוטיות, שבימינו היו מסווגות כ'ביקורת המקרא'. לכן הטקסט המקורי שוּנה, נערך והושמטו ממנו חלקים. רבנים חרדים שלא אהבו את הפירושים האלה, בקשו מהמוציא לאור לצנזר אותו, עד כמה שזה בלתי נתפס. פשוט לצנזר פירושים של אחד מגדולי הראשונים. והוא לא היחיד שפירושיו לא עומדים בתקן הצנזורה החרדית בת זמנינו".

     

    מה העוול הנורא שאתה מוצא במעשה הזה?

     

    "מה זו הצנזורה הזו? זה זיוף. במקום להתמודד עם הדעות, מצנזרים אותן. חוסמים כל מה שמעורר כיוון אחר, גם
    אם הוא בא מתוך המערכת. זו עמדה שלא הייתה מקובלת, לדעתי לפחות, על היהדות המוקדמת יותר. בתלמוד טרחו להביא גם את מי שחלקו עליו, ובצורה עמוקה.

     

    "אפילו רש"י שהרבה פעמים היו לפניו שני נוסחים, חלָק, אך לא צנזר. נכדו, רבינו תם, העיד על סבו שמעולם לא מחק גרסה, אלא ציין כהערה בצד שלדעתו היא אינה מדויקת. זה לא שלא היו צנזורים, היו גם היו. אבל הגישה הכללית הייתה סובלנית הרבה יותר, מכילה מגוון דעות. גישת 'אילו ואילו דברי אלוהים חיים'. זה כנראה כבר לא קיים שם יותר".

     

    • הכנס "צונזר" מתקיים היום (ה', 28/2), בספרייה הלאומית. הכניסה חופשית

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הצנזור היהודי: תפילות וספרים שאסור לקרוא"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: באדיבות הספרייה הלאומית
    אושר בחתימת הצנזור המומר
    צילום: באדיבות הספרייה הלאומית
    צילום: באדיבות הספרייה הלאומית
    ד"ר אביעד סטולמן
    צילום: באדיבות הספרייה הלאומית
    ותן חלקנו
    מומלצים