בשבוע אחד בדצמבר האחרון השיק המלחין גלעד כהן ארבע יצירות חדשות, ביניהן יצירה קלאסית לתזמורת שנוגנה ברחבי אירופה, ומחזמר קצר שכתב לסיפור של אתגר קרת. עבור כהן, הלומד לתואר דוקטור במוזיקה ומתגורר בפרינסטון, ניו-ג'רזי, הייתה זו תמצית של העבודה הקדחתנית והמגוונת שלו, המהווה את השיגרה המאוד לא שיגרתית של חייו. כהן, שמלחין בשלושה סגנונות שונים, מוזיקה לקונצרטים, לתיאטרון ורוק, נהנה מכל רגע: "אני מת על זה, יש לי את המקצוע הכי כיפי בעולם. החסרון הוא שאני עובד נון-סטופ, כפי שהחברה שלי יודעת על בשרה. היא שאלה אותי פעם אם אין מצב שאני שם את זה מאחורי ב-12 בלילה, ואמרתי לה שזה קשה, כי גם אם אני מפסיק לעבוד, המוזיקה נשארת בראש שלי ואני ממשיך לחשוב על איזה אקורד שחסר לי לשיר”.

בשנותיו במקצוע הספיק גלעד לא רק להופיע עם יצירותיו במבחר במות נחשבות אלא גם לזכות בפרסים נחשקים בישראל, ביניהם פרס ראש הממשלה למלחינים לשנת 2010, ופרס אקו"ם לשנת 2009 עבור יצירה קונצרטנטית שכתב לרביעית גיטרה בס ומיתרים, הרכב לא שגרתי לכל הדעות.

מעולם לא היו לו לבטים לגבי הבחירה המקצועית, הוא אומר, ומגיל צעיר ידע שההלחנה היא דרך חייו. “התחלתי לכתוב שירים בגיל 12 וזה הפך להיות משהו כל-כך מרכזי בחיי כך שעד לגיוס לצבא הספקתי לכתוב למעלה ממאה שירים. החל מגיל 16, כשהתחלתי להופיע, לנצח על מקהלות ואף להתפרנס מזה, הבנתי שזה כנראה מה שאעשה כל חיי. השפעה לא מעטה הגיעה מהכיוון של אחי, הפסנתרן יובל כהן, שתמיד עודד וכיוון אותי, וגם מהורי, חובבי מוזיקה מושבעים”. 

ערבוב סגנונות

כהן גדל בירושלים והתחיל לנגן מוזיקה קלאסית על פסנתר כבר בגיל 10. אבל באותה מידה, הוא מספר, הוא היה מאזין לביטלס, פינק פלויד, מתי כספי, ובאופן כללי מאוד אהב רוק. "אחת הסיבות בגללן החלטתי שאני רוצה להתמקד בהלחנה הייתה שלא ראיתי את עצמי מתקדם בתחום הביצוע לרמה הגבוהה ביותר, בטח לא כמו אחי יובל, שהוא וירטואוז גם במוזיקה קלאסית וגם בג'אז. בנוסף לא אהבתי להתאמן ונדמה היה לי שמלחינים לא ממש צריכים להתאמן, לפחות לא באותו האופן. יצירה של דבר יש מאין סיקרנה אותי יותר מאשר ביצוע יצירות קיימות", הוא אומר.

במהרה עבר גלעד לנגן על גיטרה וגיטרה בס וניגן בלהקות רוק שונות. בגיל 16 הוא כבר התחיל לנצח על מקהלות שונות בירושלים, ובין השאר ניהל מוזיקלית את להקת הטקסים של תיכון הגימנסיה בו למד. כבר אז נמשך לערבוב סגנונות: “עיבדתי עבור טקס יום השואה את השיר, 'איך זה שאני מחפש תשובה', של להקת 'היהודים', וכן שירים עכשווים נוספים של מוזיקאים כמו אביב גפן ו'טיפקס'. זה היה מאוד לא סטנדרטי בנוף של טקסי הזכרון בבתי הספר". במקביל, הוא הופיע עם להקות הרוק שלו בפאבים, והמשיך עם זה גם בתקופת הצבא, כשהיה יוצא לסופי שבוע, “בשמירות בצבא הייתי כותב עיבודים", הוא נזכר. כשהיה בן 22 הוא הקים את להקת הרוק "רווח כפול", בה היו חברים זהר שרון, יקיר ששון ונדב רוגל. לדבריו הלהקה "ניגנה רוק מתקדם, אבל שילבה את כל הסגנונות". באותו זמן שהוא התעמק במוזיקת רוק, גלעד החליט ללמוד קומפוזיציה דווקא באקדמיה למוזיקה בירושלים. הוא מסביר: “לכאורה מוזיקה קלאסית לא משתלבת עם רוק, אבל הרבה מאוד מלחינים קונצרטנטים עכשווים, בוודאי כאן בפרינסטון, מאזינים לרוק ומנגנים רוק". בשנת 2003, כשכבר כמעט סיים את לימודיו באקדמיה, גלעד איבד את אביו, והתקופה הקשה שהגיע בעקבות מות האב הייתה אחת הסיבות שהוא החליט לעבור לארצות הברית ללימודים ולעשות מה שהוא קורא "שינוי תפאורה". למה דווקא כאן? “אחי הגדול למד בארה"ב וכולם תמיד דיברו על התרומה של לימודים בארה"ב להתפתחות המוזיקלית ולהיחשפות לעולמות מוזיקלים חדשים.

תחילת הדרך בניו-יורק. גלעד כהן עם הזמרת מגדה פישמן

"כשסיימתי את התואר הראשון לקחתי הפסקה בת שנתיים מהלימודים, במהלכה הוצאתי אלבום עם הלהקה שלי, 'רווח כפול', כתבתי מוזיקה לתיאטרון, לימדתי מוזיקה והדרכתי הרכבים צעירים. אז החלטתי שהגיע הזמן להמשיך את הלימודים בחו"ל, למרות שהאנגלית שלי הייתה על הפנים, בין השאר כי הייתי זקוק לשינוי מסיבות אישיות. כשעברתי לכאן גרתי מספר חודשים אצל אחי ואשתו, ואז עברתי לדירת שותפים במנהטן, אותה חלקתי עם חברי מילדות, סיון מגן, שהוא מנגני הנבל הטובים בעולם. אף על פי שבהתחלה המעגל החברתי שלי היה מאוד מצומצם, מהר מאוד נוסדה קבוצת חברים ישראלית. החממה הישראלית הזו, של ארוחות ליל שבת משותפות, ליל הסדר וכו', הייתה מאוד משמעותית עבורי. רק עם המעבר מישראל גיליתי את ניו-יורק: הייתי הולך ל-3-4 קונצרטים בשבוע, מוזיקה קלאסית, ג'אז, מוזיקה צוענית וגם לברודוויי”. המופעים בברוודוי הפתיעו אותו ובמובן מסוים שינו את המסלול המוזיקלי שהוא תכנן לעצמו: “בארץ שמעתי שיש דבר כזה מחזות זמר, אבל לא גדלתי על זה. לא ידעתי מה זו המוזיקה הזאת. זכיתי בכרטיסים לברודוויי בהגרלה ונדלקתי בטירוף”.

בשביל ההנחה לסטודנטים

עולם ברודוויי לא היה העולם היחיד שנחשף בפני גלעד עם המעבר לניו-יורק: “עד שעברתי לניו-יורק גרתי אצל אמי; זו הייתה הפעם הראשונה שלי מחוץ לבית. לאט לאט התחלתי לצאת לדייטים ראשונים בארה"ב ומצאתי לי חברה אמריקאית, שהפכה את קבלת הפנים בעיר לעוד יותר נעימה. עם כל מה שישראלים נוטים להגיד על האמריקאים, שהנחמדות שלהם עטופה בצביעות, הם בהחלט מקבלים יפה זרים. בהתחלה הייתי רק עם המעגל של הישראלים והמוזיקאים, אבל ברגע שהייתה לי חברה מכאן התחלתי להכיר עוד אמריקאים וגם האנגלית שלי השתפרה מאוד. אחרי ארבע שנים, כשאחי חזר לישראל, הרגשתי מספיק בנוח להישאר לבד בארה"ב". בניו-יורק, הוא למד לתואר שני בבית הספר למוזיקה של אוניבריסטת ניו-סקול, שנקרא "מאנס קולג' אוף מיוזיק", ובמקביל הופיע בכל רחבי ארה"ב וקנדה בהרכב עם אחיו ועם הזמרת מגדה פישמן. ההרכב נקרא "שורשים" והוא ניגן עיבודים לשירים ישראלים. “המוזיקה הזאת הלכה מעולה בקהילות יהודיות. אני נורא אוהב להופיע והיה נורא כיף לעשות טור באמריקה ובקנדה, במיוחד עם אחי ועם הזמרת הנהדרת מגדה פישמן, שהיא חברה טובה. משלמים פה יפה מאוד לדברים כאלה, כי להיות מוזיקאי נחשב כאן למקצוע רציני". בתום סיבוב ההופעות והלימודים, וכאשר עזב אחיו את ארה"ב, החליט גלעד להמשיך את חיי הסטודנט שלו ולפנות ללימודי דוקטורט. 

ממה נבעה ההחלטה להמשיך ללימודים גבוהים?

"ללכת לקונצרטים בלי הנחת סטודנט זה כמעט בלתי אפשרי, וחוץ מזה הייתי צריך ויזה על מנת להישאר כאן. אבל ברצינות: הרגשתי שאם לא אשאר במסגרת מסודרת של לימודי קומפוזיציה, מהר מאוד אני אברח לרוק ולמוזיקה לתיאטרון, שהיו הרבה יותר טבעיים עבורי. רציתי מסגרת בה אמשיך למתוח את הגבולות שלי. כשאמן עושה משהו שקל לו מדי לעשות הוא עלול ליפול לשבלונה, ומוזיקה קונצרטנטית תמיד הייתה יותר מאתגרת עבורי”.

גם הקבלה ללימודים הסתברה כלא קלה: “בסיבוב הראשון פניתי לשני בתי ספר ולא התקבלתי. בסיבוב השני הגשתי מודעות לשבע תוכניות והתקבלתי לפרינסטון, כך שבדיעבד אני מבין שהכישלון הראשוני הוא שהוביל להצלחה, כי בסיבוב הראשון אפילו לא ניסיתי להתקבל לפרינסטון. עכשיו אני גר בפרינסטון, וזה מקום נהדר לגור בו. הייתי אומר שזו התגשמות של חלום, אבל לא ידעתי שקיים מקום כזה, כך שלא באמת יכולתי לחלום עליו... פרינסטון היא עיירה מאוד ציורית ומהווה מסגרת נהדרת ליצירה. אני עדיין מגיע לניו-יורק פעם או פעמיים בשבוע”.

רוחו של קישון

מלבד הקונצרטים שגלעד מקפיד להגיע העירה לשמוע, הוא משתתף כאן בסדנה יוקרתית לכתיבת מיוזיקלס, BMI Lehman Engel Musical Theatre Workshop. המיוזיקל הראשון שכתב במסגרת הסדנה, ביחד עם לורה מארקס, הוא מופע קצרצר, באורך 15 דקות, עיבוד לסיפור "בוקר בריאות" של אתגר קרת. הסיפור מגולל את קורותיו של מירון, טיפוס בודד שיושב בגפו בבתי קפה דרך קבע. יום אחד אדם הנכנס לבית הקפה לפגישה מבלבל את מירון עם האדם עמו היה אמור להפגש, ומירון משתף פעולה ומנהל עמו פגישה עסקית. מאז אותו יום, מירון מאתר אנשים שנכנסים לבית הקפה לפגישה עיוורת, ומעמיד פנים שהוא האדם שהם באו לפגוש, ובכך הוא מכניס עניין לחייו הבודדים. לפני הבכורה של המיוזיקל, היה על גלעד לקבל את זכויות היוצרים מקרת: “חששתי שהוא יחשוב שהוצאנו את העוקץ מהסיפור, מאחר שהיינו צריכים לעדן אותו קצת בשביל הקהל האמריקאי ולרכך מעט את הקצוות הדוקרים. אך לשמחתי אתגר והסוכנת שלו התלהבו ואישרו ואף הציעו לנו עזרה בפרסום המחזמר".

התרבות והספרות הישראלית משמשים כמקור השראה (אמנם אחד מני רבים) קבוע לגלעד, והוא עובד כעת על מחזמר באורך מלא, עיבוד למחזה של אפרים קישון: “אני בשיחות עם משפחת קישון לגבי תחילת עבודה על מיוזקל באורך מלא המבוסס על המחזה 'הו הו יוליה', מאת קישון. היצירה מספרת את סיפורם של רומיאו ויוליה שלושים שנה אחרי ההתאבדות שלהם. מסתבר שהם הטעו את כולם ולא התאבדו, וכעת הם חיים חיי שיגרה משמימים ולא ממש סובלים אחד את השני. יש להם גם בת מרדנית, שעושה הכל על מנת להכעיס אותם. החיים מתנהלים להם במריבות בלתי פוסקות, עד שהרוח של שיקספיר מופיעה ורותחת מזעם על רומיאו ויוליה, שהרסו לו את המחזה הכי טוב שכתב ובגדו בגורל שהוא הועיד עבורם. הם בעצם הרסו לו את ה'האפי אנד' של מוות בקבר והמירו אותו בחיי שיגרה עלובים. הטוויסט בעלילה מופיע כאשר רוחו של שייקספיר מתאהבת בבת שלהם".

"גדלתי על קישון מילדות ואני נורא אוהב את השפה וההומור שלו. אהבתי גם את זה ששייקספיר הוא חלק מהעלילה, שהיוצר נכנס ומדבר עם הדמויות שלו. אני מאוד נמשך למחזות כאלו, ששוברים את גבולות התיאטרון הסטנדרטים". גם לאחר שישלים את המלאכה המאתגרת של עיבוד המחזה, גלעד מודע לכך שהדרך לברודוויי ארוכה ולא ודאית. הוא מעריך שלוקח למחזמר בין 5 ל-10 שנים להגיע לבמות של ברודוויי, אם בכלל. למרות זאת, הוא לא מוותר ומציב את הבמות הנחשקות האלה כמטרה: “אני רוצה שהמוזיקה שלי תגיע להרבה אנשים וקהלים וזו אחת הסיבות שאני רוצה להגיע לברודוויי. נראה שהקהל של מוזיקה קונצרטנטית הולך ומצטמצם, וקשה למצוא טעם ביצירה אם היא לא מגיעה לקהל. באופן כללי, אני מקווה להמשיך כל חיי לעשות את הדברים אותם אני עושה עכשיו, בתוספת משפחה וילדים כמובן. יש מחשבה לחזור לארץ אבל עם מה שאני עושה בחיים זה לא יהיה פשוט להסתדר שם".

ואכן, נראה כי שבוע כמו אותו שבוע בדצמבר, בו השיק גלעד ארבע פרמיירות שונות, יכול להתרחש רק בארצות הברית. “בשבילי זה היה הכי כיף שיכול להיות, לקפוץ מאירוע אחד לשני ולעבוד נון-סטופ, אבל אורח חיים כזה לא יכול להימשך יותר מכמה שבועות. היה בשבוע הזה קצת מכל העולמות שלי: ניהול מוזיקלי של מחזמר, הופעה על במה, בכורות של יצירות תזמורתיות ובכורה של מחזמר מקורי. הייתי שמח אם אורח החיים הזה ימשך עד יומי האחרון. באופן כללי אני חושב שאני בנאדם מאושר והשנים האחרונות היו פשוט קסומות. מיד כשהגעתי לניו-יורק הייתה תקופה לא קלה, אחרי שאבא שלי נפטר ואחרי פרידה קשה מחברה מאוד אהובה, אבל מאז הכל הלך והשתפר".