השאריות שלנו, האוצר שלהם: רעבי השוק בטבריה
כפופים בין הסמטאות, תרים אחר הדוכן הבא שיסגור שעריו אך ישאיר ירקות ופירות יתומים. יבגני אסף ק"ג תפוזים וחסך 7 שקלים, עומאר הצליח לגרד ארוחה מהרצפה וריטה לא מתביישת: "התרגלו לראות אותי". הלקוחות הקבועים בשוק השאריות
"מי שאין לו - בא לכאן לאסוף את מה שנשאר. אבל אני, דווקא יש לי ברוך השם", בפתח הסיור שלנו בשוק בטבריה פגשנו דמות אופטימית. עומאר, בן 50, ספק מתכחש למצבו הכלכלי, המרים בדיוק מהרצפה אשכול בננות צהובות.
מקלט לרעבים - ynet בסדרת כתבות על "מלקטי השוק":
שארית היום: "משמרת שנייה" בשוק הכרמל
אנשי סוף היום בשוק אשדוד: "אני לא מתבייש"
הליכה כפופה בין הדוכנים בשעת הסגירה, הבננות מונחות במהירות בארגז לצד צרור כוסברה מדובלל, אבוקדו רקוב מעט וקישואים בעלי קליפה מוכתמת. המטרה הבאה הם לימונים רקובים "ששלחו לו החיים", שמהם הוא ינסה להכין לימונדה.
עומאר לא צד רק שאריות של יום המכירה, הוא גם משלם מכיסו. "שקל של עומאר", קרא נאור המוכר בקול ונתן לו חופן זיתים. סכום סמלי עבור אדם נזקק. "עברתי כאן בדרך לקנות סיגריות, אולי שישה חודשים לא באתי לשוק", סיפר. הרוכלים מכירים אותו. בהם גם נאור מהזיתים, צעיר בן 27 - כמעט מחצית מגילו של עומאר.
"יש פה אנשים קבועים שבאים ביום שישי לקחת את מה שהמוכרים לא יכולים לשמור עד ליום ראשון", מספר נאור על שגרת סופי-השבוע בשוק של טבריה. "יש פה אדם שמגיע כל יום על אופניים, היום משום מה הוא לא בא". לבסוף גם הוא הופיע. נאור לא הספיק לראות אותו לפני הסגירה. קוראים לו יבגני, והוא לא מדבר עברית. הכידון עמוס שקיות. מאחת מהן מציצים תפוזים, בערך קילו. השווי - שבעה שקלים. אוצר לא קטן עבורו.
ריטה, מכרה שלו ומלקטת בעצמה, מספרת לנו שהוא מגיע רק בשישי. היא עלתה ב-91' מברית המועצות לשעבר, ועד לפני כמה שנים נהגה לבקר בשוק ל"קניות" מאוחרות של שעת סגירה. "אני יודעת שזו בושה. אבל אנשים פה התרגלו אליי, מכירים אותי. וכשנשאר למוכרים משהו, הם קוראים לי לבוא לקחת". בעלה הטרי הוא המפרנס היחיד. "לפני שנה עבדתי בסופרמרקט. הלכתי רעבה למשמרת וחזרתי הביתה רעבה. זה קורה כשיש חובות, הוצאות על דירה, וכסף שמספיק לשבוע של אוכל. עבדתי לילות. בעבודה צעקו עליי והשפילו אותי, וכשסיימתי מאוחר את המשמרות לא היה לי זמן לבוא לאסוף בשוק".
היום היא טוענת בגאווה שאיננה אוספת יותר אוכל מרצפת השוק המטונפת. "הייתי חיה מזה שנים. יש כאלה שלא מרגישים נוח לבוא לקחת. עכשיו אני עשירה, אז קניתי בעצמי", סיפרה ריטה תוך שהיא מציגה את הקנייה שביצעה. עם זאת היא מודה כי "לפעמים כשאני עוברת ורואה על הרצפה משהו במצב טוב, אני אוספת".
השוק העירוני הוא מפלטם של עניי העיר. הסופרמרקטים הנוצצים ורשתות השיווק הענקיות סוגרים את שעריהם ומעדיפים להשמיד סחורה שפג תוקפה מאשר להשליכה לחסרי הכול. "הם לא רוצים שמישהו יאכל משהו שנשאר בחוץ ויקבל קלקול קיבה ויתבע אותם. יש להם הסכמים עם חקלאים, שנועדו להשמיד סחורה כדי שהמחיר שלה לא יירד", סיפר לנו שומר העובד ברשת שיווק את מה שעומד מאחורי המדיניות.
נחמן הוא בכלל ירושלמי שהגיע להתארח אצל חברים בטבריה. צעיר בן 27, חוזר בתשובה, חובש כובע "ראסטפארים", סוחב איתו לא רק שאריות כל טוב אלא גם תיק וגיטרה. הוא מגדיר עצמו "אחד שמסתובב הרבה בדרכים". בשישי בצהריים תפסנו אותו בדרך למאפייה, רגע לפני שמכבים את התנורים. "יש פה כמה דברים טובים שאפשר להכין מהם ארוחה לשבת", הוא מציין אחרי בחינה מהירה של הסחורה היתומה.
"כשאני רואה אנשים שאוספים אוכל, אני אומר כל הכבוד, למה סתם לבזבז כסף? מי שבא לפה בסוף יום עם סל, יכול למצוא פה שפע. אין בזה בושה, להיפך, זה מונע ביזוי של מזון", כך מצדיק נחמן את מסע איסוף המזון שלו. כשנפרדנו ממנו, נכנס לאחת המאפיות, ויצא ממנה עם ארבע שקיות של פיתות ולחמניות. ריטה צעדה מחוץ לסמטאות השוק עם שתי שקיות מאפים מתוקים וירקות. יבגני דיווש הביתה בזהירות עם כידון עמוס בשקיות. עומאר חזר הביתה עם סיגריה בפה ושלל זיתים. אחרון ללכת היה אחד הרוכלים, גרר איתו עגלה מקרטעת עמוסת ארגזים ושפך אותה בערימה בפתח השוק. "מציאה" של הרגע האחרון.
לפנייה לכתב/ת 
