שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האלבום החדש של דיוויד בואי: יופי מטריד
    "The Next Day", אלבומו החדש של דיוויד בואי, מוקפד ומושקע בכל היבט. מהפקת הסאונד ועד לעטיפה הכביכול אגבית, ניכרת השליטה המלאה של המוזיקאי. ומה יש בו באמת? אלימות, מלחמה, רצח ושלל דמויות מטרידות. בשתי מילים: יצירת אמנות

    אפשר כמעט לומר שהספקנו להתרגל. אחרי הסנוקרת הכפולה שדיוויד בואי שיחרר לפני כחודשיים לעולם, ולריבוא מעריציו - השיר החדש "Where Are We Now" שסקרנו כאן, וההבטחה לאלבום - נשמנו עמוק, התרגלנו לנוכחותו, צפינו בשני הקליפים ששיחרר (שונים זה מזה, ומסקרנים בדרכם) והמתנו למארס, לבואו של "The Next Day".

     

    עטיפת האלבום The Next Day
    עטיפת האלבום The Next Day

     

    אז היום הבא הגיע, ואלבומו החדש של בואי, הראשון מזה עשור, נחת בסוף השבוע על מדפיו הוירטואליים של iTunes להאזנה חופשית. העולם השתנה בעשר השנים שחלפו מאז האלבום Reality. המציאות השתנתה ונדמה שבואי החדשן, האמן הגדול הראשון בהסטוריה שהוציא סינגל להורדה באינטרנט הבתולי ("Telling Lies" מ-1996), נשכח מעט בעולם הסיפוקים המיידיים, לאחר הצנתור שעבר ודממת האלחוט שגזר על עצמו.

     

    התשובה המשמחת לכל החוששים היא שבואי, האמן, הדמות הציבורית, חזרה לעצמה, ללא ספק. "The Next Day" הוא יצירה רב-סגנונית, מעניינת, לעתים מענגת, שאינה עושה הנחות ואינה מתחנפת למאזין. חלק מהקטעים נשמעים כמו המשך ישיר ליצירתו משנות האלפיים. חלקם מפליגים ארבעים שנה אחורה, לעידן זיגי סטארדסט: הכל במודע, הכל בקריצה והכל, כרגיל אצל בואי, בשליטה.

     

    הסינגל הראשון Where Are We Now, שהכריז בהפתעה על האלבום

     

    אם הסינגל הראשון הותיר את הרושם שהאלבום מורכב מבלדות מופנמות, הגיע הסינגל השני, "The Stars Come Out", הגביר את הווליום באמפליפייר ונתן בעיטת גלאם לאזור החלציים. רוב השירים באלבום אכן נוטים לרוק של "Stars" מאשר לבלדות. בואי נע במקצבים שבו בין קברט ברכטיאני ("Dirty Boys") לברייקביט ("If You Can See Me") ולרוקנ'רול קדמון ("Dancing Out In Space").

     

    אך בהאזנה מעמיקה, כשמגרדים את היופי המלודי וההפקה המהוקצעת של שותפו הוותיק טוני ויסקונטי, עוסקים שירי האלבום באלימות, מלחמה ורצח. בניגוד ל-"Where Are We Now", שנכתב כשיר אוטוביוגרפי, בשאר האלבום לוקח בואי את תכונות הזיקית שלו ומתחפש לדמויות אחרות: רודן מאנגליה של ימי הביניים בשיר הנושא של האלבום, נער הטובח בספורטאים והמורים בבית ספרו ("Valentine's Day") וחיילים. שני שירים באלבום עוסקים בצבא ובטראומת המלחמה. ב-"I'd Rather Be High" אומר המספר שהיה מעדיף להיות מת, או מסטול, מ"אשר להתאמן עם האקדחים האלה על האנשים בחול".

     

    הסינגל השני The Stars Come Out

     

    חלק מן המבקרים רואים בכך התייחסות של בואי למלחמה בעיראק ואפגניסטן, אך קשה שלא להיזכר בדמותו של בואי בסרט "חג שמח מיסטר לורנס", שם גילם קצין בריטי שבוי אשר נקבר בחול בשמש הקופחת ונותר שם למות. השיר השני והמטריד לא פחות הוא "How Does The Grass Grow", שהפזמון שלו (השואל את הריף המוסיקלי מ"אפאצ'י" של להקת השדואוז) הוא "איפה שוכבים הנערים? בוץ, בוץ, בוץ. איך גדל הדשא? דם, דם, דם", ככל הנראה ציטוט מאימוני לוחמה בכידון של הצבא הבריטי.

     

    היופי המטריד שבו התברך האלבום מגיע לשיאו בשיר החותם אותו. "Heat" האיטי והמכשף נשמע כאילו בואי נכנס לעורו של סקוט ווקר, הזמר והיוצר האגדי. בואי מחקה את הבריטון המלטף של ווקר ואת סגנונו המאיים, וקשה
    לקבוע אם מדובר במחווה של מעריץ - כמו שעשה בואי לווקר כשחידש את שירו המופלא "Nite Flights" - או בהתחזות לאמן ותיק אחר שעוד חי ויוצר בינינו.

     

    על עטיפת האלבום כבר הכבירו אינספור מילים; התעוזה לקחת עטיפת אלבום ישן של בואי וביד גסה למחוק את הישן ולהוסיף את החדש ברישול-לכאורה היא עוד פן ביכולת של בואי לגרום למעריציו לפרש, להעריך ולתהות למה התכוון המשורר-זמר. מעצב העטיפה ג'ונתן בארנברוק הסביר בפוסט ארוך כמה עבודה הושקעה בעטיפה האגבית הזאת, למעוניין. יפה זה לא, אמנוצ'י זה כן, כנראה.

     

    ובאשר לעתיד, מסתמן שעוד נזכה לשמוע מבואי בעשור הקרוב. ויסקונטי, המשמש כנציגו של בואי מול התקשורת בכל הנוגע לאלבום, מספר כי ישנם עוד 12 קטעים שלא מצאו את דרכם לאלבום ולגירסת הבונוס שלו. כך שגם אם אין בתכנון סיבוב הופעות בינלאומי שיביא את בואי אלינו (וכמי שראתה אותו בהופעתו כאן ב-1996, אולי טוב שכך), הוא בהחלט עוד לא אמר את המילה האחרונה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "האלבום החדש של דיוויד בואי: יופי מטריד"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים