שתף קטע נבחר
היציע הווירטואלי
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: Gettyimages
    מועדון קרב
    הסימנים הכחולים, הדימוי הגופני, הריגוש בקרב, היחס מהסביבה הגברית. אליס שלזינגר, בת־אל גטרר והגר פיינר – שלוש פייטריות עם תעודות – מספרות על המכות שהן חוטפות מהעולם, ואיך הן מרביצות לו בחזרה. שיח לוחמות
    "אמא שלי באה ממשפחה צרפתית שמתלבשים בה יפה, אז בשבילה התחלתי ללבוש שמלות ועקבים, שהיא קנתה לי כמובן!", צוחקת לוחמת הטקוונדו, בת־אל גטרר. "אני לא ממש צריכה להוכיח נשיות. הבנים שמתאמנים איתי ראו אותי גם בשמלות וגם בטרנינג. הם כבר רגילים. סימנים כחולים? לפני חודשיים שברתי את האף. מזל שזה היה בחו"ל. לא יצאתי מהחדר".

     

    יום האישה 2013 ב-ynet ספורט:

     

    גם היום, כשהטלפונים הסלולריים הפכו לסמארטפונים והמחשבים התכווצו לטאבלטים קטנים ומשוכללים, עוד לא נמצאה האפליקציה שתגרום לנו לקבל ספורטאיות שמתעסקות באמנויות לחימה כדבר מובן מאליו. פעולות אלימות כמו ריתוק היריב לרצפה, מכת סנוקרת מהממת לסנטר או בעיטה שתגרום לו להיאנק מכאבים עדיין נתפסות כגבריות. עבור הנשים שעוסקות בענפים הללו, האפליה היא מכה כפולה: לא רק שהן נלחמות על הכרה מול עמיתיהן הגברים, הן גם בחרו בספורט שברוב ימי השנה עובר מתחת לרדאר.

     

    כדי להבין איך נראים החיים על המזרן או בזירה, כינסנו שלוש לוחמות ישראליות שהקדישו את חייהן כדי לחבוט ביריבות שלהן. בת־אל גטרר, בת 25, אלופת אירופה לשעבר בטקוואנדו. אליס שלזינגר, גם היא בת 25, ג'ודוקא, זוכת שלוש מדליות ארד באליפויות אירופה ועוד אחת באליפות עולם. הגר פיינר, 28, אלופת העולם באיגרוף.

     

    גטרר, שלזינגר ופיינר. לוחמות ישראליות (צילום: עוז מועלם)
    גטרר, שלזינגר ופיינר. לוחמות ישראליות(צילום: עוז מועלם)

     

    בשיחה גלויה ופתוחה הן שופכות אור על האתגרים שמחכים בכל פינה, על היחס מהסביבה, וגם על נשיות בצל הסימנים הכחולים שנותרים על גופן אחרי שהן פושטות את מדי הקרב. דבר אחד בטוח: הן לא היו מתחלפות עם אף אחד או אף אחת.

     

    עולות להתקפה

    לחימה זה עניין של אופי, אבל בסופו של דבר כל כניסה לעולם הזה מתחילה בסיפור. "הייתה לי חברה והיינו מסתובבות הרבה בחוץ", משחזרת פיינר. "היו כל מיני סיפורים על מישהי שהוטרדה, והחלטנו ללמוד הגנה עצמית. הלכנו לחוג קראטה כשהיינו בנות 13. לא באמת ידעתי מה זה אמנויות לחימה. החברה כמובן עזבה אחרי כמה שיעורים, ואני המשכתי. כשזכיתי בגיל 18 באליפות הארץ בקראטה, המאמן אמר שנגמרה לי הדרך של הקראטה, ואם אני רוצה להמשיך אני צריכה לעבור לאיגרוף. זה מה שעשיתי".

     

    הגר פיינר. התחילה בקראטה (צילום: עוז מועלם)
    הגר פיינר. התחילה בקראטה(צילום: עוז מועלם)

     

    אצל שלזינגר העיסוק בספורט הוא עניין משפחתי. "אנחנו משפחה של שישה ילדים, והיינו חייבים להיות בענף ספורט אחד או שניים – ספורט אישי, לא קבוצתי. זה היה חובה. הייתי בשחייה עד גיל מאוחר, אחי היה בג'ודו, ובגיל שמונה אבא שלי שאל אותי אם גם אני רוצה לנסות. אמרתי 'בטח', עשיתי שיעור אחד ונתקעתי שם". במקרה של גטרר, מתברר, זה בכלל היה עניין של אילוץ: "זה הענף היחיד שהתאים להורים שלי מבחינת שעות עבודה".

     

    מ-1 עד 10, כמה נמאס לכן לשמוע שאתן עוסקות בספורט גברי?

    "היום המודעות גבוהה יותר, אבל עדיין שומעים את זה הרבה", מסבירה שלזינגר. "זה לא מעצבן, כי זה קצת נכון. יש יותר ג'ודאים מאשר ג'ודאיות. בגיל עשר זה כבר הפסיק לעצבן. אם לא היה לנו אופי חזק, לא היינו בענפים האלה".

     

    שלזינגר. "בלי אופי חזק לא היינו בענפים האלה" (צילום: עוז מועלם)
    שלזינגר. "בלי אופי חזק לא היינו בענפים האלה"(צילום: עוז מועלם)

     

    פיינר מסכימה שהעולם התקדם מהבחינה הזאת. זו רק ישראל שנשארה מאחור. "זה די מצחיק אותי, כי היום אין דבר כזה מקצוע של בנים ומקצוע של בנות", היא אומרת. "באירופה זה מדהים, יש מיעוט של בנים לעומת בנות. לגבי ישראל, אין מה לעשות, אנחנו מאחור. זה יבוא עם השנים. באירופה, כששומעים שאני מתאגרפת יחידה בארץ, לא מצליחים להתרגל לזה. שואלים אותי את זה עשרות פעמים, אז אני צריכה להסביר את עצמי גם שם וגם כאן".

     

    כשאני שואלת אותן על התמיכה שהן מקבלות בבית – תגובת המשפחה להשלכות של קריירה ספורטיבית בענף אלים – התשובות משתנות. "כל מה שאני שומעת זה 'מתי תפסיקי כבר, מתי זה נגמר כבר'. גם היום, אחרי הזכיות", מספרת פיינר. שלזינגר וגטרר זכו לליווי חם לכל אורך הדרך, אבל גם אצלן, במידה מסוימת, השעון הביולוגי האישי, המשפחתי או החברתי כבר התחיל לתקתק.

     

    פיינר. "כל מה שאני שומעת בבית זה 'מתי תפסיקי כבר'" (צילום: עוז מועלם)
    פיינר. "כל מה שאני שומעת בבית זה 'מתי תפסיקי כבר'"(צילום: עוז מועלם)

     

    "היום גם אמא שלי אומרת לי להפסיק. 'מיצית, עכשיו חתונה'", מספרת גטרר, ומיד מסבירה את ההתנגשות בין הספורט לבין היכולת לפתח קשר זוגי. "קשה למצוא בן זוג במקצוע הזה. בכלל קשה למצוא מישהו, לא רק לי, אבל אני גם לא יוצאת לברים או למסיבות, אני מחפשת קשר רציני. אגב, אם אנחנו כבר בנושא הזה, את יכולה לכתוב שאני בהחלט אשמח להכיר מישהו שגם מחפש קשר רציני, דווקא די מתלהבים מהעובדה שאני אלופת אירופה בטקוונדו".

     

    פיינר ממהרת להזדהות. "זה לא שיש לנו דרישות אחרות או שאנחנו בנות אחרות, אבל ההתנהלות שלנו אחרת", היא מסבירה. "לבן זוג קשה שהוא לא ראשון בסדר עדיפויות. בגילים צעירים יותר רוצים לצאת ולהיות ביחד, ואני רוב הזמן לא יכולתי לצאת, לא יכולתי לשתות אלכוהול, הייתי הרבה בחו"ל. זה חייב להיות מישהו עם ביטחון עצמי גבוה, לא תלותי, שלא צריך אותך 24 שעות ביממה. מישהו תומך ובוגר מספיק להבין שזו העבודה שלי".

     

    גטרר. מחפשת קשר רציני (צילום: עוז מועלם)
    גטרר. מחפשת קשר רציני(צילום: עוז מועלם)

     

    שלזינגר כבר מסודרת. היא התפוסה היחידה בחבורה, מאורסת למאמן שלה פבל מוסין. לדבריה, הג'ודו אף פעם לא הפריע לה: "היו לי בני זוג גם לפני פבל, דווקא לא הייתה לי בעיה בגלל הספורט שבחרתי. יש לי עוד אחיות בבית, ולא הייתי שונה מהן".

     

    אז הפתרון הוא מאמן שהוא גם בן זוג?

    שלזינגר: "ממש לא. לגבי פבל, זה טבעי. אנחנו לא הזוג הראשון שזה קרה לו. כשאתה מכיר אדם מכל כיוון, בכל סיטואציה, והוא יכול להיות שם ולתמוך, ויש כימיה – אז זה הולך. אני דווקא חושבת שיש לנו יתרון על בנות אחרות, כי כמו בספורט – גם בחיים אנחנו יודעות בדיוק מה אנחנו מחפשות. היום זה יתרון, אבל אני מודה שזה היה חיסרון בגיל צעיר, כשרוצים לבלות וליהנות. למזלי, מצאתי בן זוג שמבין את שגרת החיים שלי, אבל אני מאמינה שיכולתי למצוא מישהו כזה גם מחוץ לספורט".

     

    שלזינגר וארוסה, פבל מוסין. "זה טבעי" (צילום: ראובן שוורץ)
    שלזינגר וארוסה, פבל מוסין. "זה טבעי"(צילום: ראובן שוורץ)

     

    אתן כבר צריכות לחשוב על תוכנית ב'? אם תרצו להתחתן ולהקים משפחה תיאלצו לפרוש, לא?

    גטרר מעדיפה לא לחשוב על זה כרגע: "אני נהנית וממש לא רוצה להפסיק עם הטקוונדו. מצד שני, אני מאוד רוצה משפחה, וכנראה זה יקרה כשאמצא את האחד. בינתיים אין לי אופציה ב', ואני גם לא יודעת אם זה חייב להיפסק אחרי שיהיו לי ילדים. אולי אצליח להמשיך, אי אפשר לדעת".

     

    שלזינגר אמנם לא חושבת שהקמת משפחה מביאה בהכרח לסוף הקריירה ("יש כאלה שעשו ילדים וחזרו, זה תלוי בך"), אבל היא כבר קיבלה החלטה ברורה בעניין: "אם היה לי נוח להשאיר את הילד שלי שלושה שבועות עם ההורים שלי כשאני נוסעת לתחרויות, אז זה בסדר, אבל מבחינתי זה לא. לכן יהיו לי ילדים רק כשאחליט לפרוש. ברור שזה שונה מגברים, כי גבר לא מאבד תשעה חודשים של היריון, לא מאבד שלושה־ארבעה חודשים של הנקה, ובגדול אין לו בעיה להקים משפחה ולהמשיך להתחרות".

     

    שלזינגר. "יהיו לי ילדים רק כשאפרוש" (צילום: עוז מועלם)
    שלזינגר. "יהיו לי ילדים רק כשאפרוש"(צילום: עוז מועלם)

     

    שריטה בראש

    השיחה מובילה אותנו למקומן של הנשים בספורט. איך אתן מגיבות לצמד המלים "אפליה מתקנת", אני שואלת. "זה מעצבן", משיבה פיינר. "אנחנו לא

    צריכות אפליה מתקנת, אבל אין ספק שההבדלים בין ספורטאי מצליח לבין ספורטאית מצליחה הם גדולים. גבר שזוכה באליפות העולם באיגרוף מרוויח מאות אלפי דולרים, אפילו מיליונים. אני צריכה לסתום את הפה ולהגיד תודה שבכלל מסתכלים עליי".

     

    שלזינגר: "אני שונאת את המושג הזה, כי הוא גורם לך להרגיש פחות טובה. ברור שאני לא מרגישה שוות ערך לגברים שעושים אותם דברים כמוני, ויכול להיות שהייתי יכולה להשיג יותר אם היו כותבים עליי יותר, אבל אני ממש שלמה עם הדרך שלי ואיך שאני עושה את הדברים. אני רוצה להביא עוד בנות לג'ודו, לקדם את הספורט הנשי, לאו דווקא כאפליה מתקנת. פשוט להסביר לבנות כמה הספורט חשוב ותורם לחיים".

     

    שלזינגר. "שונאת את המושג אפליה מתקנת" (צילום: אורן אהרוני)
    שלזינגר. "שונאת את המושג אפליה מתקנת"(צילום: אורן אהרוני)

     

    המאמץ הפיזי שוחק, אין זמן לשום דבר אחר, אין כמעט הכרה מהסביבה. מה יש באמנויות לחימה ששווה את כל זה?

    שלזינגר: "פבל קורא לזה שריטה עמוקה מאוד בראש. זה לנצח את עצמך כל יום מחדש. אני בטוחה גם לגבי בת־אל והגר שאם זה לא היה בספורט, היינו חייבות להיות הכי טובות בלימודים. פשוט חייבות להצליח".

     

    פיינר מסכימה: "ללא ספק צריך שריטה עמוקה. העיסוק באמנויות לחימה נותן מענה לאופי שלך. זה לא ספורט שהוא רק כיף. יש כאן גם כאב שצריך לדעת להתמודד איתו". גטרר דווקא לוקחת את העסק יותר בקלות: "אני פשוט נהנית ולא רוצה להפסיק".

     

    הגר פיינר. "צריך שריטה עמוקה" (צילום: רויטרס)
    הגר פיינר. "צריך שריטה עמוקה"(צילום: רויטרס)

     

    איך לוחמות מתמודדות עם הדימוי הגופני, עם בגדים, עם סימנים כחולים?

    בזמן שגטרר כבר התחילה ללבוש שמלות ולנעול עקבים, פיינר מדברת על גופיות: "לא תמיד זה פשוט. הפעם האחרונה שלבשתי גופייה הייתה בכיתה ט'. כשהרמתי את התיק, מישהי אמרה לי: 'יואו, איזה ידיים יש לך'. מאז הפסקתי ללבוש גופיות".

     

    שלזינגר מוסיפה: "הרבה יותר קשה לבחור בגדים בהשוואה לכל בחורה רגילה, בגלל צורת הגוף. צריך למצוא בגדים מחמיאים, וזה לא פשוט ולפעמים גם קצת מבאס".

     

    שלזינגר. "קשה לבחור בגדים" (באדיבות הוועד האולימפי)
    שלזינגר. "קשה לבחור בגדים"(באדיבות הוועד האולימפי)

     

    אם הבנות שלכן ירצו ללכת בדרככן, תתמכו בהן?

    פיינר: "הייתי תומכת מאוד. אני לא קיבלתי תמיכה, וזה מעצב את האופי. כשהייתי בת 18 כבר היה לי אוטו, דירה, עבודה. הייתי עצמאית לחלוטין".

     

    גטרר מצטרפת: "אני תומכת לגמרי בכך שהבת שלי תעסוק באמנויות לחימה. הכרה ופרסום זה החלק הכי לא חשוב בתוך הדבר הזה. אני פה, נהנית מכל רגע, וממליצה בחום".

     

    גטרר. תמליץ בחום גם לבת שלה על אמנויות לחימה (צילום: נועם מושקוביץ)
    גטרר. תמליץ בחום גם לבת שלה על אמנויות לחימה(צילום: נועם מושקוביץ)

     

    שלזינגר משלימה את הקונצנזוס: "כן, לגמרי. אתה לומד לדחות את הסיפוקים המיידיים והופך לאדם שיודע לשלוט על הכל. זו ראייה יותר בוגרת".

     

    אז מה החלום?

    גטרר: "להמשיך כל עוד אני נהנית ויכולה להגיע להישגים. אני גם רוצה להקים משפחה גדולה כמו זו שיש לי עכשיו, שבזכותה יש לי את הכוח. הם תומכים בי כל הזמן ומעודדים".

     

    פיינר: "לפתוח בית ספר לאמנויות לחימה".

     

    שלזינגר: "אני באמת רוצה להמשיך וליהנות, שזה לא יהפוך לעבודה".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מועדון קרב "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים