אז מה עדיף: להשתנות בשבילו או להישאר אני?

מכירים את המשפט שאומר כי האדם המושלם עבורך הוא זה שרואה את כל הטוב שבך? אני תמיד טענתי שמי שיהיה מושלם עבורי הוא זה שיבחין בדברים הרעים שבי, ולמרות זאת עדיין ישמח להכיל אותי.

עוד בנושא:

פשרה זה בשביל אויבים. לא אוהבים 

חודשיים לפני החתונה היא יודעת: זאת פשרה

ישנם אנשים שכשהם פוגשים אדם שמוצא חן בעיניהם בדייט ראשון או בפגישה אקראית, מיד מתחולל בהם הדחף היצרי הזה לדחוק הצידה את מי שהם. במקום זאת הם משתדלים לרצות את האובייקט שלהם. הם חושבים מהר, מתרכזים בלאתר מכנה משותף, להיות הכי נכונים, הכי "מותאמים", וגם אם זה כרוך בללטש קצת נתונים, הם נשארים נחושים וכמעט תמיד מתחבבים.

ואז נרקם עם האדם שמולם מן חיבור קוסמי מושלם, סוג של אידיליה, אבל אידיליה שקרית, שלימים או אפילו שנים, מתפוצצת בפרצופם של אותם זוג יונים. ואני אומרת שאין כמו האמת.

כן, כן, האמת הלא פוטוגנית הזאת שמוציאה אותך לא מושלם. זו שמגדירה אותך ומונעת ממך להתחבב על כולם. מלבד העובדה שלהיות נאמנים לעצמנו זו התנהגות מבורכת, היא גם משרתת אותנו מצוין בעבודת הסינון הטבעי שלנו מול כל אדם בעולם.

קונצנזוס עם תאריך תפוגה

אני רוצה להאמין שהסוד לזוגיות תקינה אינו תלוי בדבר מלבד האמת המזוקקת שהופכת מושתתת בכל נשימה וצעד בתהליך הזוגי, החל מהיום הראשון ועד לאחרון. היתה לי חברה כזאת, "ברת החבבה". לא היה אדם שפגש אותה ולא התאהב בה על השנייה הראשונה, אבל מה, זה החזיק בדיוק דקה. היא פשוט היתה אלופה בלגרום לבן אדם שעומד מולה לחוש כאילו היא חציו השני, אליו הוא כל חייו חיכה.

היא חייכה והנהנה, כמעט על הכל הביעה הסכמה, הבחורה היתה מלכה במלאכת ההקסמה, אבל אפילו שהיא מאד רצתה וממש התאמצה, החזות והצורך שלה להיות "מתאימה" נזלו ממנה אחרי תקופה. הריי אין אדם בעולם שיכול לתחזק דמות שאינה הוא לאורך זמן. לעומתה, יש את חברתי השנייה - זו שנצמדת כמו רוטוויילר במה שהיא דוגלת בו ובמה שהיא מאמינה.

בואו נאמר שקונצנזוס בין גברים היא אף פעם לא היתה, אבל היה בה משהו מיוחד כזה, היתה לה אמירה. האמת שהאמנו שהיא לעולם תישאר רווקה. אבל אז, שנייה לפני שסיפחה חתול נוסף לדירתה, הגיע הבחור שהתאים לה כמו כפפה. הכל הוא ידע עליה, כמובן שלא מיד - היא טפטפה לו בהדרגה, לא העלימה ממנו אף פרט, לא טשטשה שום שריטה. והוא אהב. אהב אותה, אהב את מה שהוא ראה, והיום הם נשואים פלוס שתיים ועדיין דוגלים בשיטה הלא פשוטה של לדבוק באמת תמיד, גם אם היא כואבת או קשה.

מלחמתו של הלב בהגיון

אז מה אתם חושבים שעדיף להיות: החברה שמרצה את כולם ואהודה על הבריות? או זו שמרצה זמן בעיקר עם עצמה, כזו שמעדיפה להיות לבד עד שתכיר את המיוחד? אמנם אני כבר נשואה באושר כמעט עשור, אבל עדיין מתחבטת עם עצמי מה באמת נכון. שנים שמתקיים בתוכי הדיאלוג בין הלב להגיון: יש את הרגעים האלו בהם ההיגיון זועק בי: אויש, תנוחי כבר! עוד לא הפנמת? אם תוותרי ולו רק על חלק קטן מהעקרונות שלך, ייתכן ותחסכי לעצמך הרבה זמן יקר.

קדימה, לכי שדרגי (את החיים, לא את בעלי!) ורצוי שזה יהיה במהירות וביעילות. תהיי קונצנזוס, תרצי את כולם, תהיי נאהבת. תהיי שייכת. תהיי מוערכת. טוב, אולי לא מוערכת. תתקרבי לצלחת, תלקקי מהצלחת, עד שתהיי הצלחת. יאמי!

אבל הלב, הלב פועם את מילותיו בשקט מרעיד. הוא מזכיר ומפציר בי: תהיי קשובה לעצמך. טפפי על עקביך (החדשות והנוחות שרכשת לעצמך היום) אל הדרך הטובה, אל תסטי והיזהרי משבילי הפיתוי המתעתע. האור שזוהר שם הוא רק השתקפות הנחת של האור הבוקע מהארץ המובטחת.

ונכון שהטבע המעיק הזה לעמוד על שלי גם ברגעים בהם השכל מורה לי לשחרר, היה לי לא פעם למכשול אדיר בדרך אל הנחלה, אבל גם הבטיח לי שהנחלה אליה חתרתי להגיע, תהיה מותאמת לי בצורה הכי אמתית ונכונה. ובכן, יש לי את בעלי לראיה.

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק