פעם סבלנו מדיכוי, היום אנחנו עמוק בדיכאון

בשבוע שעבר ציינו ברחבי העולם את יום האישה הבינלאומי. באינסטינקט המיידי שלי אני תמיד נוטה לראות ביום הזה את יומן הגדול של הפוליטיקאיות, יו"ר עמותות למען נשים, מנהלות יאהו וכיו"ב. אבל אני, אישה פשוטה שנהנית לרכוש לעצמה שמלות, לשבת בבתי קפה עם חברות, לצאת עם בעלי לטיולים בארץ ובעולם, לגדל ילדים בתקווה שיהיו מאושרים וליהנות מיצירה רב תחומית - מה לי ולכל החגיגה הזו?

עוד בנושא:

להיכנס להיריון? אני חרדה רק מעצם המחשבה

מצאת אהבה - מצאת אושר? לא בהכרח

סקר: 32% מהנשים לא מרוצות מהמראה שלהן

ואם אגש "סטרייט טו דה פוינט", אומר שלאחר שהקדשתי לנושא מחשבה מרובה, הגעתי לשאלה אחת לא פתורה: עכשיו כשהפכנו, הנשים המודרניות, למשוחררות, ליברליות ללא תקנה ופמיניסטיות גאות, האם הפכנו ליותר מאושרות?

מדיכוי לדיכאון

מבט קליל במניפסט הראשון של תנועת הנשים בהחלט מעורר הזדהות נשית רבתי, כי הוא הביא לידי ביטוי את קולנו, הנשים שרוצות להרגיש טוב בעולם, לא פחות מגברים. אז דרשנו זכויות לחופש כלכלי, הגנה מפני אלימות, גירושין, יכולת לעסוק במקצועות חופשיים (כי הרי לא באנו לכאן להיות רק פועלות בבתי חרושת) וזכות להצבעה כאזרחיות בעלות ערך במדינה.

פייר? אכן פייר. בהמשך רכשנו גם שיוון זכויות בעבודה, חוקקנו חוקים, כבשנו כמה פסגות בהנהגה, ואפילו קבלנו היתר להוציא רישיון נהיגה (על זה יש כמה גברים שעדין לא מסכימים). נרגשת נגשתי לבדוק את מבחן התוצאה, אך לצערי הרב הנתונים שגיליתי מדאיגים למדי.

הפרעות רגש וחרדה שכיחות כמעט פי שניים בקרבנו הנשים מאשר בגברים, ובאופן לוקאלי, הסקרים מראים שבישראל של ימינו 39% מהנשים סובלות מ"רמה גבוהה של מצב רוח דיכאוני", אך בפועל מאובחנות על ידי פסיכיאטר רק בין 10%-% 15 אחוז מהנשים בארץ.

איכשהו כל זה נקשר גם לעובדה שהפכנו לבודדות יותר (מה שמגדיל את הסיכוי שלנו פי 4 ללקות בדיכאון), כפי שמראות הסטטיסטיקות בכל יום אהבה. אבל מה שבטוח, את הזכות לגירושין אנחנו מנצלות באופן נמרץ, או כפי שהגדיר זאת עו"ד בני דון יחיא: "נשים יוזמות היום גירושין יותר מאי פעם".

אז איפה טעינו?

בחמש מילים הייתי אומרת: שכחנו מה זה להיות אישה. השגנו מעמד, כוח, כסף, תבונה וזכויות בדיוק כמו לגברים, רק הבעיה היא שאנחנו לא גברים, ומוקדי הכח והעוצמה שלנו הם לגמרי שונים, ואגב - הרבה יותר עוצמתיים. אז בעולם שבו מדד האושר הנשי נמדד לפי "הישגים גבריים", מה הפלא שאנחנו מוצאות את עצמנו פתאום ממלאות את שני התפקידים בתוך מכנסיים סופר לוחצים?

או כמו שאמרה לי חברתי הטובה: "ירינו לעצמנו ברגל. אנחנו עובדות מצאת החמה עד צאת הנשמה כדי שיהיה לנו כסף לקנות דברים שאנחנו לא צריכות, רק כדי שנוכל להרשים אנשים שלא אכפת לנו מהם. למה? ככה. כי כך החברה מכתיבה". זו הסיבה הישירה שרבות מאתנו גומרות את היום עם הלשון בחוץ, או במקרה הרע, נהנות מיחסים זוגיים רעועים, מרגשות אשמה כבדים וכדור ציפרלקס בפה, כי כמה פרוזאק אפשר לבלוע?

הודרנו בגדול

אם תשאלו כל אישה מה גורם לה להכי הרבה סיפוק בחיים: קידום בעבודה, העלאה במשכורת או זכות ההצבעה, היא תאמר לכם שכנראה דווקא קשרים טובים עם יקיריה או חיוך של הילד שלה. חוקרים מאוניברסיטת מונאש שבעיר מלבורן, אוסטרליה, פרסמו תוצאות של מחקר ארוך שהם ערכו בנושא סיפוק ואושר, כששאלת המחקר העיקרית ביקשה מהנחקרים לדמיין עצמם בגיל 85, ולפרט מהם הדברים שעדיין חשובים בעיניהם ושהפכו את חייהם למאושרים.

במקום כסף, כבוד וכוח, קיבלו החוקרים דווקא תשובות כמו זוגיות טובה וגידול ילדים. מכאן שהאושר הנשי כנראה לא נמצא מעבר לחוק הזכויות למען נשים הבא, אלא דווקא בשורשים, בתא המשפחתי. נדמה כי האישה שבנו הודרה מתוכנו ואינה מוצאת עוד את מקומה בעולם, את המקום שבו היא תרגיש שלמות ויכולת לפתח את מי שהיא באמת. נטשנו את התפקידים הראשונים והטבעיים שהעניק לנו הטבע, והם נותרו נטושים...

ואני לא מתכוונת לשלוח את כל הנשים הביתה. אני רק אומרת שאנחנו נמנעות מלבטא את מי שאנחנו באמת. במקום להתרגש מחתונה של חברה - אנחנו חוששות, במקום ליהנות מהרכות הטבעית הטמונה בנו - אנחנו קופאות, במקום להרגיש את ההעצמה הכרוכה בלהפוך לאמא - אנחנו רועדות מפחד להביא ילדים לעולם המנוכר והמאיים הזה.

לסיכום, אני ממליצה על "יום הקשר האנושי בין אנשים", הקשר של האם עם הילדים והקשר של האישה עם הגבר. ויודעים מה, לא יום אחד בשנה אלא בכל יום ויום מחדש. אין לי ספק שאז נחזה לשם שינוי בצמצום כמות הדיכאון באוכלוסיה, בתקווה כבר בשנה הבאה.

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק   

שלי פרץ, שחקנית, תסריטאית ואימא, פעילה בתנועת הערבות.