מקריח מרוב לחץ: תכף חברתי תפגוש את הוריי

בבואנו לעסוק בזוגיות ישנו ערב שמשום מה כולם מתרגשים לקראתו ללא צורך. אני מדבר כמובן על מפגש הפסגה בין הבחורה שלך, לבין הבחור והבחורה שעשו אותך.

ערב אחד אתה מעלה את ההצעה בתמימות, לא יודע לאיזה בוץ אתה מכניס את עצמך. סביר להניח שבכלל לא רצית לעשות את זה, אבל היא הובילה אותך למלכודת כשאמרה משהו כמו: "אתה אולי אוהב אותי, אבל ההורים שלך בטח יחשבו שאני סתם". ואתה, שכל כך רוצה סקס הערב ומחפש להחמיא בצורה עניינית, פותח פה גדול ופולט: "ברור שהם יאהבו אותך! אמא שלי כבר מתה לפגוש אותך, אפילו הציעה לי להביא אותך לארוחה בשישי בערב". הפתעה, הרגע סיבכת את עצמך בהזמנה.

נסיגה משפחתית

כדי לפרוק מעט מן המתח המצטבר, חברה שלך מחליטה שהיא חייבת להביא משהו לארוחה. אמא שלך רואה בהצעתה להביא סלט עלבון אישי ומשבר קולינארי חמור, ואז נזכרה בינה לבינה שבאמת לא תכננה שום ירק לארוחה.

חברה שלך עוברת לטקטיקת שוחד המתוקים. אבל כששוכחים חלק מהמצרכים לעוגה, נגיד קמח, זה לא מתחיל טוב. וכששוכחים את התנור פועל בזמן שקופצים להביא את המרכיבים החסרים, זה פשוט נגמר רע.

בסוף חברה שלך מבינה שהדרך הכי טובה תהיה בקבוק יין טוב. היא חושבת שזה קלאסה. אתה יודע שאחרי שתי כוסות אמא שלך רוקדת על השולחן ואבא שלך נזכר בשורשי המשפחה היוונים שתמיד רצה ומעולם לא היו לו (ככה הוא יכול לנפץ צלחות על הרצפה ולטעון שזאת לא טעות, זאת מסורת).

הכול או כלום

אבל יש סיבה אמיתית לכל המהומה: ההורים שלי חושבים שאני מושלם. בן למופת. מעולם לא נתתי להם סיבה להאמין בכך, אבל קשה לי להתנגד להנחה הבסיסית שנשתלה בקרבם: אני פלא תבל. אתם וודאי מגחכים בתגובה, אבל תראו, אני אולי בטלן, עצלן, לא הכי חכם, לא הכי יפה, לא הכי רהוט, אבל פלא. פלא שהגעתי עד כה. וכפלא שכזה, הורי הבלתי משוחדים רוצים בשבילי רק דבר אחד – את הכל!

אני יכול להבין את הקורבן שהבאתי לסעודת שישי. את הלחץ, את החששות שלה. הרי מצפים ממנה להיות הכל, והיא, משום מה ובאופן מעוות, רוצה להוכיח שהיא כזו: נהדרת, מצחיקה, חכמה, רגישה, אסתטית, רוצה ילדים, ויודעת להכין פופקורן בלי לשרוף אפילו גרגר אחד.

היא מספרת שהיא חולמת על קריירה, מתלבשת במיטב האופנה ומוצאת את האופנה הזו בזול. היא טובה בשיחה, טובה בריקוד, והכי טובה בשביל דבר אחד – בשבילי. אגב, אני באמת חושב שהיא טובה, אחרת לא הייתי מזמין אותה לבוא. ומבחינתי לא צריך להגיד יותר מזה. אבל אם כבר היא יושבת כל כך קרובה אלי, מחייכת כשהכול מתנהל כשורה, אולי זו ההזדמנות ללחוש לה באוזן בלי שאף אחד מסביב ישמע, בשקט-בשקט, רק לה: את יכולה להעביר את הפירה?

חלק מהמשפחה

כי מתחת לפני השטח ומאחורי ארשת האדישות שאני עוטה על פני כשאני גורף את הפירה אל צלחתי, כל כולי מתוח. אמנם צחקתי על האירוע ולעגתי לבני המשפחה המתרגשים לקראת הפגישה עם בחירת ליבי, אך כנראה שזו מסיכה שנועדה להסתיר את הלחץ שגואה בקרבי.

והסיבה פשוטה: אני רוצה שהם יאהבו אותה. אמנם לא הם צריכים לחזור איתה הביתה, לתכנן איתה הלאה את הערב, את השבוע, את החודש, את השנה. אמנם לא הם צריכים להחליט יחד איתה לאיזה סרט ללכת מחר ועם מי מהחברים שלי או שלה להיפגש השבוע.

אמנם לא הם צריכים לקחת אותה לפאב, לתערוכה או למיטה, והם אפילו לא צריכים לקחת אותה לארוחת ערב אצל ההורים. אבל בכל זאת אני רוצה שהערב ילך חלק ושהיא תרגיש... חלק מהמשפחה.

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק