גמר "The voice": הרבה כישרון, מעט אקשן
כל הפרמטרים שהחזיקו את העונה השנייה והארוכה מדי של "The voice" נעדרו מהגמר: בחירת השירים היתה בנאלית, הדיאלוג בין המנטורים נעלם ואפילו אביב גפן לא סיפק את הסחורה. סמדר שילוני מסכמת
אחרי שטיטי לקחה את כתר היופי ויאיר לקח את תיק האוצר, זה רק הגיוני שנשלים לסרייה וניתן עוד מקום ראשון למישהו שיגרום לנו להרגיש נדיבים, נאורים ופתוחים. לינה מחול לקחה את המקום הראשון בעונה השניה של "The voice", הכניסה מרפק לשד הגזעני ואפילו גרמה לשלומי שבת להתעורר לרגע, רק כדי לקבל את ההודעה על הניצחון ולחזור לתנומה. וכך גברה נציגת המגזר הערבי-ישראלי (המוכשרת להדהים) על נציגת המגזר הדתי, ושתיהן גברו על נציגת המגזר האתיופי ונציגת מגזר הנשים השמחות עם עודף המשקל שהחליטו בשמחה לאבד חלק ממנו בעקבות החשיפה. עד כאן אגדת המגזרים, הכנס כאן תאוריית קונספירציה סלש משמעות פוליטית סלש מרמור כלשהו על פי בחירתך.
פתחנו עם ארבע בנות, על גבול הילדות (בגילאי 16 עד 22, כן? אז בואו נירגע עם ההעצמה הנשית), והתכנסו בהיכל נוקיה, שחווה עדנה מחודשת כמסמן החדש של ה'הכי מתוקתק, הכי נוצץ, הכי טיטני'. הבמה עוצבה כמו אולפן "The voice", אולי כדי שהמתמודדות לא יתרגשו מדי, ואני מקווה שהכיסאות היו נוחים כי אלוהים יודע שזה היה ארוך (פרסומת הניצחון!! מי הקופירייטר שלכם, נפוליאון?! אתם בוודאי מתבדחים).
זאת היתה עונה שניה של תחרות ריאליטי שהגיעה לפה כדי להישאר. יש להניח שהיא גם תנציח בהמשך את אותו פורמט פלסטיק שמבוסס על רגשות מהונדסים ונוסחה – יסלח לי אותו אלוהים ממקודם - נטולת השראה, להלן סיפורי חיים. בו זמנית הוא יציע לנו במבוכה אמביוולנטית להתפנן על קצת כסאח בין המנטורים, שידגדגו אחד לשני את העצבים לפני ומאחורי הקלעים.
עונה ארוכה מדי, שהחודש האחרון שלה נמתח ושלח אינסוף גרורות לתוכניות-משנה ומרתונים ודיבורים על. עונה שלזכותה ייאמר שהיה בה הרבה כישרון, לא מעט קולות מרגשים ולפחות שני מבצעים מעניינים ממש, סוג של אנדרדוגים, שהקהל הביא עד לישורת הכמעט אחרונה. חווה אלברשטיין אמרה עליהם בראיון ממש בסוף השבוע האחרון שהם משולים ל"פירות וירקות מהונדסים", וזה נכון. ברואי "The voice" הם סוג של מוצרים מסונתזים במדפסת תלת-מימדית שיש להם מטרה אחת – לייצר טלוויזיה עתירת אחוזי צפייה וריגושים, ובקנה המידה הזה גם צריך לשפוט אותם. מי יקח את זה הלאה לקריירה אמיתית – זה כבר תלוי בהם.
העונה של אביב גפן
זאת היתה העונה של אביב גפן, שהצליח לתמרן את האגו שלו בנתיבים העמוסים של התוכנית, ונע בין רגעים מפתיעים של כנות עניינית ודעות מקוריות, גילויים מביכים על עצמו ("אני גיליתי לבדי את שלמה ארצי" הוא כנראה זה שננצור לעד), פאנצ'ים מדוקלמים מדי וסתם חוסר מודעות עצמית פאתטי. גפן הבין את הרעיון שעומד בבסיס הפורמט – לרדת על המתמודדים זה פויה, אבל תוכנית מתוקה משולה להתאבדות טלוויזיונית, והפנים שתפקידם של המנטורים הוא להשאיר את הצופים עירניים, לא פחות – ואולי יותר – מאשר לנהל את המתמודדים שלהם, ולייצר קצת אקשן בינם לבין עצמם.
לפעמים הוא לקח את זה רחוק מדי, להוט לרצות, אבל מותר כבר להודות שהוא זה שהחזיק את התוכנית. בין ה"אני מתרגש" של שלומי שבת, שאיפשהו באמצע העונה כבר התחיל לשפוך לאגר, ה"אין כמוך, את סופרסטאר" של שרית חדד, ה"רוקנרול" של יובל בנאי והשתיקות של שלומי ברכה (שכשהוא כבר דיבר הוא העניק בעקביות את הביקורות הכי מקצועיות ומעניינות), גפן היה זה שחיכית לשמוע מה הוא יגיד. האישיות – או אם לדייק הפרעות האישיות שלו – יצרו את הקולאז' הכי מרתק, שאפילו ההפקה השמאלצית לא הצליחה לחפות עליו. נכון שבנאי, חדד ושבת נעלבו ממנו לא פעם, אבל זה היה מחיר קטן לשלם תמורת רייטינג וקידום, והעונה הזאת הוכיחה שמשינה ואביב גפן זקוקים ל"The voice" לא פחות מש"The voice" זקוקה להם. תסתכלו על מסע ההופעות של משינה, שכבר סגרה את נוקיה לעצמה, והסינגלים החדשים שהוציא גפן, ותבינו לבד.
באותה נשימה, אותם פרמטרים שהחזיקו את העונה נעדרו מהגמר. הפיינליסטיות הביאו איתן קולות מעולים, אבל הדיאלוג בין המנטורים כמעט נכחד ובחירת השירים היתה עגומה (הקיץ האחרון? באמת, אביב?) ובנאלית כל כך שלרגע חששתי ששוב נצטרך להיכנס לסכסוך עם טורקיה כדי להעלות מעט את המורל הלאומי. אפילו גפן ובנאי נמרחו זה על זה בדביקות וסירבו להיגרר לתגרה המוכרת והנעימה שכה אהבנו. את מיכאל אלוני, שאת אנחת הרווחה שלו על סיומה של העונה אפשר היה לשמוע עד פה, נחלץ לרגע אחד מחליפת השפיות שתפרה לו ההפקה והתענג על הפעם האחרונה שהוא מוציא מהפה את המילה "קיימות". נשאר רק לחכות ולראות איזו קיימות תביא איתה העונה הבאה של "המירוץ למיליון".
