המייל שהציל גופו של ילד, והשיב לו את אונו
אוקוי בן ה-7 נתפס בידי כנופיה שניסתה להכריח אותו לקבץ נדבות. גרונו ובטנו שוספו ואיבר מינו נכרת. המקרה פורסם ב-CNN והניע התגייסות של זרים שהצליחו להביאו לניתוח בארה"ב. כעת הוא עד המפתח במשפט שמטלטל את בנגלדש
"אסור לך למות... אסור לך למות..." ממלמל האב באוזניו של הבן המדמם והמעוות ששרוע חסר הכרה בחיקו. הוא לוחץ בכוח על בטנו השסועה של הילד כדי למנוע מאיבריו הפנימיים להישפך והיבבות מרעידות את גופו. "הקשב לי! אתה לא יכול למות!", הוא חוזר על המנטרה שלו, "אם לא בשביל לחיות, אז לפחות כדי לעשות צדק".
לכתבה המלאה באתר CNN
הכתבה היא חלק מ"פרויקט החירות של CNN - שמים סוף לעבדות המודרנית בת זמננו"
לכתבה הקודמת: מעבדות לחירות - בזכות חזייה
שניהם נוסעים בריקשה בדרכם לבית חולים בדאקה. אין זו הדרך היעילה ביותר להוביל ילד גוסס דרך רחובותיה הפקוקים של בירת בנגלדש, אבל זה כל מה שהאב העני יכול להרשות לעצמו.
כמה שעות קודם לכן, ארבעה גברים הקיפו את הילד בן השבע, כפתו את ידיו ורגליו ופתחו את ראשו בלבנה. הם החזיקו אותו וחתכו את גרונו. הם שיסעו את חזהו ובטנו בצורה של צלב הפוך. לסיום, הם כרתו את איבר מינו ואת האשך הימני שלו.
"מדהים שהוא חי", יאמר הרופא אחר כך, "אני מופתע שהוא לא דימם למוות לפני שהגיע לבית החולים".
זהו סיפורו של ילד שלא רק שרד, אלא משמש כעת עד המפתח במשפט שאילץ את בנגלדש להתמודד עם הנוהג האכזרי של קבצנות בכפייה שרבים מעדיפים להתעלם ממנו. זהו גם סיפורם של זרים, בצד השני של העולם, שביקשו להראות לילד שהטוב קיים במידה שווה לרוע, ושהניעו תגובת שרשרת שתביא להחלמתו.
למען ביטחונו, CNN החליטה להסתיר את שמו האמיתי. נכנה אותו "אוקוי" – "בלתי ניתן לשבירה" בבנגלית.
"רשע צרוף"
עברו כמעט שנתיים מאז. צלקות עמוקות עדיין נראות על גופו השברירי של אוקוי. הוא מפחד לצאת החוצה בחשיכה. כשהוא מצליח סוף סוף להירדם, הוא מתעורר בצרחות. "ששש...ששש...", מנחם אותו אביו, שייקרא כאן עבּד, "כל עוד אני כאן, השטן לא יגיע אליך שוב".
התקיפה התרחשה בסוף 2010. שלושה ילדים מהאזור פיתו את אוקוי להתלוות אליהם בהבטחה שיתנו לו קרטיב. "הם התעקשו שאני אלך במקום מסוים", נזכר אוקוי, "אני כל הזמן שאלתי 'למה?'". חשדו של אוקוי התעורר והוא פנה לשוב הביתה כשקבוצה של גברים מהשכונה תפסה אותו ומשכה אותו לתוך סמטה.
"הם קשרו אותי ואמרו לי שהם יכריחו אותי לקבץ נדבות. אמרתי להם 'אני מכיר כל אחד מכם ואני הולך לספר לאבא שלי'". אז תפס אחד התוקפים לבנה והכה אותו בראשו. הוא נפל ולמרבה מזלו איבד את ההכרה. כי מה שקרה בהמשך היה גרוע עוד יותר – מעשים שאנשי הרשויות תיארו כ"רשע צרוף".
"הילד הקטן הזה, שכל עתידו לפניו, הם עשו הכול חוץ מלהרוג אותו", אמר מוחמד סוהייל, בכיר ביחידת העילית למלחמה בפשע של משטרת בנגלדש, "גדוד הפעולה המהירה", "הם חשבו שהוא גמור, מת".
התוקפים השאירו את אוקוי זרוק ליד מחסן, והתכוונו לשוב מאוחר יותר ולהשליך אותו לנהר. אמו, שיצאה לחפש אחר בנה שנעלם, מצאה אותו. "כמעט לא זיהיתי אותו, הוא היה מכוסה דם", היא נזכרת. היא גייסה את כל כוחותיה ונשאה את גופו המרוטש לצד הכביש הראשי. "מי רצח את התינוק שלי? מי רצח את התינוק שלי?", ייללה בקול.
עבּד הוזעק על ידי שכן למקום ונחרד.
"הרגשתי כאילו השמיים נפלו עליי", אמר, "כאבא, אין כאב גדול יותר מהידיעה שלא יכולת להגן על הילד שלך".
אוקוי אושפז במשך שלושה חודשים בבית החולים בדאקה, שם תפרו הרופאים את פצעיו. אבל הם לא יכלו לעשות הרבה לטובת האיבר שננכרת.
נוהג נתעב
לעיני רוב המערביים, קבצנות בכפייה היא נוהג שנחשף לראשונה בסרט זוכה האוסקר "נער החידות ממומביי" שבו נכרת מאור עיניו של ילד בעיר ההודית כדי שיוכל לקבץ עוד נדבות. אבל המציאות הגורפת של "מאפיות קבצנות" היא סוד גלוי במדינות דרום-מזרח אסיה.
הרחמים משתלמים. אז הכנופיות חוטפות ילדים והופכות אותם לנכים, בידיעה שעוברי אורח רחמנים ייטו יותר להעניק נדבה לילד חסר גפיים.
כמעט חצי מ-150 מיליון תושביה של בנגלדש חיים על פחות מדולר ליום. הכלכלה בהאטה, העוני מרקיע שחקים. ובכל יום חדש יוצאים ילדים נוספים לשמש הקופחת, להקיש על חלונות המכוניות ולהסב את תשומת הלב לגופם המעוות.
בדו"ח השנתי שלה על סחר בבני אדם בשנה שעברה, ציינה מחלקת המדינה האמריקנית את תחום הקבצנות הכפויה כתחום שבו על בנגלדש להשתפר – לפתח תוכנית מקיפה של מניעה והעמדה לדין.
הקבצנות אסורה על פי חוק. למי שנתפס כופה על אחר לקבץ נדבות צפוי עונש מאסר של שלוש שנים. אך האכיפה לאה, ובינתיים, ראשי הכנופיות נמצאים מעל לחוק.
אומה זועמת
המקרה של אוקוי לא היה מושך תשומת לב אילולא נפגש אביו במקרה עם עורכת דין לזכויות אדם, אלנה חאן. כשעבּד הלך להתלונן במשטרה, נאמר לו שתלונה בעניין כבר הוגשה. מישהו שהציג את עצמו כדודו של ההילד אמר למשטרה שאוקוי הותקף על ידי שני נערים במגרש המשחקים ושהקטטה הידרדרה.
"שני נערים קטנים מסוגלים לכזו ברוטליות? ואתם האמנתם לכך?", שאל האב הנדהם. "כן, עכשיו תן לנו לעשות את העבודה שלנו", אמרו לו השוטרים והורו לו להסתלק. עבּד החליט לפנות לשופט, אך גם שם נאמר לו לתת למשטרה לטפל בעניין.
באותו יום הייתה חאן בבית המשפט. כמי שהקימה את "קרן בנגלדש לזכויות אדם", היא עשתה קריירה מקריאת תיגר על הסטטוס קוו. כשסטודנט עונה למוות בחזקת המשטרה, היא ייצגה את משפחתו. כששוטרים אנסו אישה והשמידו ראיות, היא גררה אותם לבית המשפט. וכשקצין משטרה בכיר מכר ילדים יתומים, היא הביאה להרשעתו.
"ראיתי את האבא עומד שם חסר אונים מול השופט, וחשבתי על הילד שנשבר לעד. אסור שאף ילד יסבול זאת", היא נזכרת. חאן הגיעה למסקנה שהדבר הראשון שהתיק זקוק לו הוא תשומת לב ציבורית. היא יצרה קשר עם ערוץ טלוויזיה מקומי. התגובה מהאומה הזועמת הייתה מיידית.
בית המשפט הורה לרשויות לפתוח בחקירה. תוך ימים, יחידת העילית של המשטרה עצרה חמישה חשודים והגישה נגדם כתב אישום על ניסיון רצח.
"הילד התחיל להתווכח איתנו ואני הכיתי אותו בראשו עם לבנה", הודה אחד הגברים בטלוויזיה. במונוטוניות מצמררת, הוא גולל את התקיפה וזיהה את כל התוקפים. "לאחר שהכיתי אותו בראש, הוא נפל ארצה, אז (אחד הגברים) אמר לחתוך לו את הפין ואני חתכתי. אחר כך (מישהו אחר) חתך לו את החזה והבטן. אז (אדם שלישי) החזיק לו את הראש ושיסף את גרונו".
מדוע דווקא אוקוי? אביו אומר שהייתה זו נקמה. עבּד נקלע לריב עם אחד הגברים בבית קפה. "הוא אמר לי 'חכה חכה, אני אקח את הבן שלך ואכריח אותו לעבוד אצלי'".
הרשויות ממשיכות לחפש אחר ארבעה גברים נוספים שלדבריהן שייכים לאותה כנופיה. כדי להבטיח את ביטחונם שלאוקוי ומשפחתו, הם שוכנו במתחם משטרתי. "כל עוד יש לו ארס, הנחש ימשיך לתקוף", אמר עבּד, "מי יודע בעוד כמה ילדים הם פגעו כך? מאחר שאנחנו המשפחה שחשפה אותם, הם תמיד ירצו להרוס אותנו".
אימייל פשוט
בין רשתות הטלוויזיה ששידרו את סיפורו של אוקוי הייתה CNN. ובין הצופים היה איש עסקים מקולומבוס, אוהיו, כ-16 אלף קילומטרים מבנגלדש. שמו ארם קובאץ'. "בדרך כלל אנחנו רואים משהו איום בטלוויזיה ואנחנו אומרים 'אלוהים, זה איום', וממשיכים הלאה", סיפר קובאץ'. אבל הסיפור הזה לדבריו "המשיך להידרדר עוד ועוד".
"אתה מגיע לסוף ואני חשבתי 'אוקיי, זה לא ייאמן, אנחנו חייבים לעזור לילד הזה, אנחנו חייבים לעשות משהו'".
על פי מילותיו שלו, לקובאץ' היו חיים נוחים. אביו היה מדען גרעין ביוגוסלביה. הוא היה כה מבוקש שהאמריקנים העבירו לו את רישיונות ההגירה בעת שנפש עם משפחתו בחוף הים האדריאטי, והעלו אותם על מטוס לארה"ב. "הייתי בן 12 וכתבתי לחברים שלי 'אתם חייבים לבוא לאמריקה'. אנחנו הגענו כמו מלוכה, כמו כוכבי רוק. לא היה לי מושג שזו לא החווייה של רוב האנשים".
היום קובאץ' הוא בעלים של חברה שמפתחת טכנולוגיות למסחר דיגיטלי, והוא מתפרנס יפה. הוא תמיד רצה לעסוק בנדבנות אבל סבר שעליו להתקדם תחילה בקריירה. "קראתי על הוורן באפטים והביל גייטסים שיש להם מיליונים, ותמיד חשבתי שכשאגיע לנקודה הזו, כשיהיה לי כל כך הרבה כסף – אז אפעל".
כמה ימים לאחר השידור קובאץ' שלח אימייל פשוט ל-CNN. "הסיפור כל כך נגע ללבי שכבר כמה ימים שאני לא מצליח להוציא אותו מראשי", כתב, "אשתי ואני רוצים לעשות משהו לעזור למשפחה הזו ולילד הקטן שלהם". חמש דקות של טלוויזיה עמדו לשנות את חייהן של שתי משפחות.
"אב לטרוריסט"
אורולוגים בבנגלדש עשו כמיטב יכולתם לשמר את השופכה של אוקוי, הצינור שדרכו אנו משתינים. הוא יכול היה לעמוד ולהתרוקן. אבל הוא היה זקוק לפין, ובבנגלדש לא ניתן לבצע את הניתוח המיוחד. "הוא צריך להיראות שוב כמו בן", אמרה חאן, "הריפוי הפסיכולוגי יבוא אחרי זה הפיזי".
אבל לא היה ברור איפה יוכל אוקוי לעשות את הניתוח, אם יוכל לצאת מחסות המשטרה ומי ישלם את ההוצאות הכרוכות במבצע. קובאץ' לא ידע מאיפה יגייס את הכסף הדרוש, "אבל יש בי איזו נאיביות שגורמת לי להאמין שהכול אפשרי".
חודשים חלפו.
בתוך המתחם של יחידת העילית שבו חיו אוקוי ומשפחתו, הילד הקטן העביר את ימיו בבעיטות בכדורגל בלוי. הוא נסע על אופניים ישנים ובמסדר הבוקר נמתח בדום ליד השוטרים. "לפעמים הוא ביקר אותי ולפעמים ביקרתי אני אותו", סיפר סוהייל, ממפקדי הגדוד, "אפילו אחרי כל מה שעבר, הילד עדיין צחק".
אבל עבּד סיפר על מצבה הקשה של המשפחה. בדאקה הם גרו בקמרנגירצ'אר, שכונת עוני שבה חיים 400 אלף תושבים בשטח של שלושה קמ"ר. הם חיו בצריף שבו חדר אחד, "אבל החיים היו טובים אז", נזכר עבּד, "אפילו אם אכלנו רק ארוחה ביום, החיים היו טובים. עכשיו היה פחד בלבי, שלא הרפה".
המתחם המשטרתי ירוק יותר, רחב ידיים, נקי. אוקוי, אחיו הגדול ואביו חיים במגורי הגברים. אמו ואחותו הקטנה גרות במגורי הנשים. אמו מתפללת כל יום: "אללה, אנא השב לבני מה שלקחו ממנו". עבּד מודה שגם הוא נשבר כשלא היה ליד בנו. "הם הרסו את חיינו, את משפחתנו, אין עוד תקווה".
אוקוי מעולם לא למד בבית ספר. יש לו מטרה אחת – הוא רוצה להצטרף לגדוד ולראות את תוקפיו נתלים. "אני רוצה להיות חבר בגדוד ושום דבר אחר, כשאגדל, אני רוצה להביא אותם לדין".
דיבורים מסוג זה מדאיגים את אביו. "הפחד הגדול ביותר שלי הוא שהוא יתחיל לחשוב 'אני אמצא את מי שעשה לי את זה ואעשה לו אותו הדבר'. הוא יחיה בעולם של נקמה. אינני רוצה בכך, אינני רוצה להיות אב לטרוריסט".
הפיסות מצטרפות
ד"ר ג'ון גירהרט הוא ראש מחלקת אורולוגיה ילדים במרכז הרפואי לילדים ג'ון הופקינס בבולטימור, מרילנד. הוא אחד האורולוגים המובילים בארה"ב. אם מישהו יכול לעזור לאוקוי, הוא האיש.CNN פנתה אליו והוא נענה. "להיות מסוגל לשנות חיים של ילד, זו הסיבה שאתה הולך להיות רופא ילדים", הסביר.
גירהרט גייס עמיתים נוספים שהסכימו לתרום את זמנם והצוות הרפואי היה מוכן. חברת התעופה "קטאר איירווייז" תרמה את כרטיס הטיסה. קובאץ' נשא בהוצאות המשפחה הנוספות.
"אומרים שמלאכים חיים בגן העדן", אומר עבּד, "הנשמות הרחמניות האלה מוכיחות שהם חיים גם בינינו".
עבּד ובנו מגיעים לבולטימור בשעת אחר צהריים מאוחרת, מלווים באלנה חאן. קובאץ' פוגש אותם בבית ליד בית החולים שבו יגורו במשך חודש. "אתם במחשבותינו כבר שנה, אני שמח שאתם כאן ושמח לפגוש אתכם", הוא אומר. אוקוי נרגש למראה המזוודה עמוסת הצעצועים שהביא עמו איש העסקים, אך הוא עייף מכדי להראות זאת. גם אביו עייף מהמסע, וחושש מפני מניעי הזרים.
למחרת, כשבני הזוג קובאץ' מטיילים עם האב והבן, עבּד אוזר אומץ לשאול אותם את השאלה שטורדת את מנוחתו. "יש לי רק שאלה אחת: מדוע אתם עושים זאת למעננו?", הוא שואל בבנגלית.
"כי אני אוהב אותו", משיב קובאץ' באמצעות מתורגמן, "חשתי את הכאב שלו ופשוט רציתי לעשות משהו. לו הייתי אני הנפגע, הייתי מקווה שמישהו יעשה משהו עבורי". עבּד מקשיב ודמעות בעיניו. "תודה, תודה לך", הוא אומר באנגלית רצוצה. שני הגברים מתחבקים.
"זה פשוט מה שאנחנו עושים, מה שאנחנו עושים כבני אדם", אומר קובאץ'". המתיחות פגה.
חדשות קשות
אוקוי מופתע מהניקיון והצבעוניות בבית החולים לילדים, השונה כל כך מהמוסד שבו אושפז. "הלב שלי מפרפר כמו פרפר", הוא מעיד. את עבּד מעניינת רק הצלחת הניתוח. והצלחה משמעותה אחת – האם בנו יוכל להיות אב לילדים בעצמו?
הוא מציב את השאלה שוב ושוב לכל רופא שהוא פוגש. אך התשובה זהה – לא ניתן לדעת.
גירהרט מספר שראה פציעות קשות יותר אצל חיילים, אך מעולם לא ראה פציעה כמו קשה אצל ילדים, שנעשתה בידי אדם. הוא מודה שהניתוח יהיה קשה ובלתי צפוי. הרופאים מתכננים לקחת רקמות מהאמה של אוקוי, לעצב אותה בצורה של פין ולהשתיל אותה במפשעה. זה ייראה כמו איבר מין, אך לא יהיה לגמרי פונקציונלי. כשיגדל, יצטרך אוקוי לשוב לניתוח בארה"ב כדי לעבור השתלה שתאפשר לו להגיע לזקפה. גם אז, הוא יזדקק לטיפולי פוריות כדי להביא ילדין לעולם.
הבשורות שוברות את לבו של עבּד. הוא קיווה שהמסע לבולטימור יביא קץ לצרותיו של בנו. הוא מכר את הריקשה שלו ואת ביתו כדי לשלם על הטיפול הרפואי של בנו בדאקה. משפחתו במחבוא. הוא בחובות. הוא יודע שלא יהיה עוד ביקור. בבית הוא מתפרק.
"ניתוח פלסטי? ניתוח פלסטי? באנו עד לכאן בשביל ניתוח קוסמטי שלא יתקן כלום?" הוא שואל את חאן. היא מהססת בתשובתה. "בטח באל", היא עונה, "יש לו עוד תוכניות לבן שלך".
המשפט
בחזרה בבנגלדש, לאוקוי ממתין משפט שבו יהיה עליו לשחזר, על דוכן העדים, מה שעוללו לו. "אנחנו מקווים שהעונש יהיה הולם", אומר סוהייל, מפקד הגדוד, "עונש למען ויראו וייראו". על פי הגדוד, הכנופייה הטילה מומים בעוד חמישה ילדים, כולם בני גילו של אוקוי בערך.
אחד הגברים שהודה סיפר כיצד הכנופייה מחזיקה בילדים כלואים בחללים קטנים במשך חודשים, לפעמים אפילו בחביות, ומונעת מהם אוכל. אחר כך הם נשלחים לקבץ נדבות ברחוב. כל ילד הביא בערך שבעה דולרים מדי יום. הוא קיבל בחזרה 25 סנט כדי להאכיל את עצמו.
ה"עסק" היה ממשיך ומשגשג אלמלא אוקוי. "הוא העד היחיד, העד היחיד שראה הכול במו עינו", מסביר סוהייל, "בלי העדות שלו בבית המשפט, לא ניתן לזכות בתיק". עדותו של אוקוי חשןבה מבחינה נוספת – לגדוד מוניטין של הוצאת הודאות תוך שימוש בכוח וכפייה.
היום הגדול
בבוקר יום הניתוח אוקוי התעורר לפני עלות השמש. הוא מתוח ולא מראה את זה. הוא מנסה להרשים את הצוות באנגלית שלמד, וסופר עד ארבע. הוא עושה פרצופים מצחיקים. גירהרט מופתע שהוא אינו מפחד מרופאים, אחרי כל מה שעבר. כשהוא מובל לחדר הניתוח הוא מנופף באגודלו.
"היה אמיץ, אל תדאג", אומר לו אביו. "אני לא דואג, אני לא פוחד!" הוא מבטיח. הניתוח מתחיל בתשע בבוקר. מחוץ לחדר עבּד צועד הנה והנה. הוא מתקשר לאשתו בבנגלדש ומבקש ממנה לבקש מכולם להתפלל.
כעבור חצי שעה גירהרט יוצר לעבּד ובפיו חדשות טובות. הרופאים מצאו שבצמוד לעצם האגן נותרה כמות מספקת של רקמה של הפין, ולכן לא יהיה צורך לבנות איבר חדש. הם גם יוכלו להזיז את השופכה כך שיוכל להשתין באופן טבעי. אך זה לא הכול. הרקמה שנמצאה היא בעלת יכולת חישה. משמעות הדבר שאוקוי יוכל לחוות זקפה ואיברו יגדל ככל שהוא יגדל.
עבּד מתקשה לעצור את הדמעות. הוא מודה לאל. חאן בוכה גם היא. הניתוח נמשך שלוש שעות בלבד.
עתיד מבטיח?
ילדים מחלימים מהר, וכך גם אוקוי. הוא משוחרר מבית החולים פחות משבוע לאחר הניתוח, אבל צריך להישאר בקרבת מקום עוד שלושה שבועות למעקב רפואי. הוא לא רשאי לעסוק בפעילות פיזית ולכן נאסר עליו לשחק כדורגל. זה אומר שאין לו תירוץ כשחאן מושיבה אותו ללמוד את ה-ABC.
היא רוצה שאוקוי יהיה הראשון במשפחתו שירכוש השכלה.
"החלום שלי הוא שהוא יגדל ויקדיש את חייו לשירות למען אנשים, שידאג שאיש לא יעבור מה שהוא עבר", אומרת חאן. גם בני הזוג קובאץ' שותפים לחזון הזה. הם רוצים להקים קרן שתאפשר לו לרכוש השכלה.
לפני שהוא עוזב את בולטימור, אוקוי נשאל מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. עד כה התשובה הייתה אחת – חבר ביחידת העילית שבה יוכל לנקום בתוקפיו. הפעם התשובה שונה: "אני רוצה להיות רופא. כי אני רוצה להציל אנשים. וכשאעשה זאת לא אקח מהם כסף".
חברת צוות מציעה שיבוא לעבוד יום אחד כמנתח בבית החולים ג'ון הופקינס. "האם לא יהיה זה ממש נס", היא אומרת. אביו של אוקוי משיב: "הסיפור הזה מלא בנסים".
התרגום על ידי ynet ובאחריותו
לפנייה לכתב/ת 
