תפסיק להתלונן! על מלכודת תשומת הלב השלילית

פער עצום קיים בין המידע המצוי בימינו בידי ההורים לבין יכולת היישום. כולנו יודעים שצריך להכיל את הילד, להתעלם מהבכי שלו, להציב גבול בלי להתחשבן איתו, לקבל אותו כמו שהוא אף שלא נקבל כל התנהגות - כל אלו הן תובנות מודרניות שהצליחו לשכנע רבים מאתנו שככה זה טוב, אלא שבמפגש מול הילד תמיד עולה השאלה: "רבאק, אבל איך עושים את זה?".

• איך אתם הופכים את הילד שלכם לשקרן
• בלי לפחד מפינוק: למה צריך לדעת לומר גם "כן"
• מה רע בלהיות ילד היפראקטיבי?
  

מהי מלכודת תשומת הלב השלילית?

מלכודת, בהגדרתה, היא מכשול שאנחנו לא רואים. אם אני רץ להנאתי כאשר לפניי קיר בטון ואני ממשיך ורץ עד שאני נתקע בו בחוזקה, אפשר אולי לומר שיצאתי "טמבל" אבל אי אפשר לומר שנפלתי לתוך מלכודת, שכן הקיר היה שם במלוא נכחותו, יצוק מבטון ולא מזכוכית שקופה, ולכן מצופה היה ממני לראות אותו.

מה שההורים לא יודעים הוא שהילד שלהם, כמו כל ילד, זקוק לתשומת הלב של הוריו ולכן ככל שהם עסוקים בו הם למעשה מעודדים את ההתנהגות אותה הם מבקשים למנוע. נשמע הגיוני? לכאורה כן, אלא ששאלה אחת מסקרנת במיוחד נשארת תמיד פתוחה אצל ההורים, וכל זמן שהיא פתוחה התובנה הזו נשמעת לא הגיונית בעליל: כיצד קורה שדווקא אחרי שכעסנו עליו, הרמנו את הקול וככל הנראה הוא "חטף" מספיק, דווקא אז הוא חוזר בנחישות להציק לנו באותם המעשים שהכעיסו אותנו רק לפני דקות אחדות.

גם כאשר ההורים מבינים שתשומת הלב השלילית מעודדת את הילד לחזור להתנהגות שהם מבקשים למנוע, עדיין עולה השאלה מדוע הוא מעוניין בתשומת לב שלילית? הלא היא שלילית?!

החוקים של תשומת הלב השלילית

ישנם שני חוקים לתשומת הלב השלילית, שבאמצעותם ניתן לענות על השאלה.

חוק מספר 1: הילד זקוק לתשומת לב חיובית, אך לפני הכול הוא זקוק לתשומת לב

ילדים רוצים לקבל יחס חם ואוהב מההורים שלהם, אך לפני הכול הם רוצים לקבל יחס. התחושה שההורים נוכחים בעולמם, שהם "רואים" אותם ועסוקים בהם היא "אוויר לנשימה" עבור הילדים ובראש סדר העדיפויות שלהם, עד כדי כך שהם רוצים אותם לצידם - בטוב וברע, העיקר שיהיו שם עבורם.

כאשר הורים מפגינים את מלוא נכחותם בזמן שהילד מקשה עליהם בדרכו הם בעצם יוצרים עבורו "מסלול בטוח" להרוויח אותם במלוא נוכחותם. והילד, רציונאלי מטבעו, לומד מהר את הטריק ולוחץ על הכפתורים ש"עובדים" עבורו. אותו בן שלוש שהזכרנו קודם, שקם כל שתי דקות ממיטתו, עושה את החשבון הפשוט: אם אשאר במיטה אני לא יודע מה ההורים שלי יעשו, אבל הם בטח לא יהיו עסוקים בי. לעומת זאת, אם אקום אליהם אני יודע בוודאות שהם יהיו עסוקים בי.

מכיוון שהורים לא יכולים להיות עסוקים בילדיהם 24 שעות ביממה, אלו הם בדיוק המקומות להציב גבולות. וכך הורים שמודעים לעובדה שתשומת לב עשויה להיות מעודדת, גם כשהיא שלילית, יחזירו את הילד למיטה בצורה עניינית, נטולת מילים והתחשבנויות.

חוק מספר 2: המוטיבציה של הילד לקבלת תשומת לב היא תמידית

את הנוכחות ההורית שלנו הילד יבקש תמיד, כלומר גם אם סיימנו זה עתה להרכיב פאזל יחד והיה לנו כיף - עדיין הילד ירצה אותנו איתו. לכן, לענייננו זה, מיותר שנתאמץ ליצור את היחס הזה באופן יזום ונקודתי, דוגמת "זמן האיכות" המזוייף, כי את הנוכחות ההורית הילד יבקש תמיד, ואין בקשתו סימן לכך שאנחנו מזניחים את צרכיו הרגשיים ו"לא מקדישים לו מספיק".

אם כך, הורים, אל נא תחיו באשליות: תשומת לב שלילית לא פוטרים על ידי מתן תשומת לב חיובית, כפי שממתקים לא פוטרים על ידי מתן אוכל בריא. נתחיל בכך שנמנע את הממתקים ובכך נשאיר מקום לאוכל הבריא, כלומר, נמנע מהילדים את תשומת הלב השלילית ובכך נפנה מקום להתנהלות הבריאה - וזו המטרה.

מדוע ההבנה הזו חשובה כל כך? כי הרבה הורים, דווקא מעצם היותם בקיאים בחוק מספר 1, אומרים לעצמם: אם הילד שלי מנדנד לי עכשיו כי לא קניתי לו "זבלונים", אשאל אותו איך היה בחוג ג'ודו, שכן תשומת לב הוא מבקש. אלא שהילד יודע להבחין במניפולציה, ודוחה כל ניסיון שלנו להסיח את דעתו.

איך, אם כן, ניתן להימנע ממתן תשומת לב שלילית?

הדרך היחידה להימנע ממתן תשומת לב שלילית היא למנוע אותה ולהמתין עד שהילד יבחר לחזור אלינו מפוייס. ברגע שהוא יבחין בכך שההורים שלו "עוברים הלאה" ומשוחחים ביניהם על ענייני היום, ברגע שיבחין שאנו משוחחים עם אחיו המפוייס ממילא, ברגע שיבין שהוא לא מרכז העולם - אז נזכה לראות אותו חוזר אלינו מפוייס. על כן, אפילו באופן יזום, ניצור את האלטרנטיבה הבריאה ונפנה מקום לאווירה רגועה ושיחות נעימות כדי לאפשר לילדים שלנו לבחור להשתלב במקום הראוי, להם ולנו.

השיטה: אל תיכנסו לדיון

היא תמיד מבקשת את מה שאחותה מבקשת; תמיד רוצה שיקנו לה, אבל בסוף לא אוכלת; תמיד לא רעבה כאשר אוכלים, אבל "נזכרת" שהיא רעבה כאשר כולם אומרים "להתראות" ונפרדים. ואנו, ככל שאנחנו מתייחסים לדבר שמציק לנו והופכים אותו ל"אישיו", כך אנחנו מקבעים את דפוס ההתנהגות שמוציא אותנו מדעתנו. למה? כי במקומות האלה הילדה מרוויחה מקסימום הורים.

את מלכודת תשומת הלב השלילית יהיה לנו קל יותר לזהות בקצוות, כאשר הילד מציק. אבל כאשר בקשותיו לגיטימיות אנו ניצבים בפני סיטואציה שהגדרתה אינה ברורה לנו, ולכן מתקשים לדעת כיצד לפעול.

מה עושים במצבים כאלו? ההצעה שלי: כאשר הבקשות של הילדים לגיטימיות, תנו להם את הלגיטימציה במקום להתחשבן אתם.

אם הוא ביקש שנקנה לו פיצה והוא לא אוכל - זה לא מעניין אותנו למה הוא ביקש ולמה היא לא אוכל. אנחנו לא עסוקים בכך, לא מעסיקים אותו בכך ובעיקר לא מאפשרים לו להעסיק בכך אותנו.

נכון, ככל הנראה הצדק אתנו. הוצאנו כסף לחינם, השקענו זמן לחינם, אבל לא המקרה הבודד מטריד אותנו אלא התופעה, דפוס הפעולה של הילד החוזר על עצמו. אם אנחנו רוצים למנוע אותה, עלינו להיות חכמים ולא צודקים. בין אם תחליטו שאתם מספקים את רצונו של הילד ובין אם תסרבו בנחישות, החשוב הוא שתמנעו את הדיון, כי הדיון הוא המלכודת, והוא הדיון שבו הילדים נסוגים לשפה ילדותית, לעתים בלתי נסבלת, ובמקום שנציב כאן את הגבול - אנחנו מבזבזים את כל האנרגיות שלנו על עניינים של מה בכך.

הכותב הוא אב לשניים, מחבר המדריך להורה המודרני "אלוהים בגובה העיניים" ומנהל הפורום באתר סופר-דדי