פלסטינים ביד ושם: "להבין את הפחדים שלכם"
8 תושבי הרשות למדו על השואה בסיור, אחמד אל-ג'עפרי ניסה להבין את ההשלכות הפסיכולוגיות: "עם כמו שלכם לא יכול לחיות בלי צלקות". בסאם ערמין, שבתו נהרגה מכדור גומי, מספר שראה את "רשימת שינדלר" 4 פעמים: "זו טרגדיה שאי אפשר לתאר"
מול הרשימות המפורטות של היהודים שנשלחו למחנה ההשמדה סוביבור עומד אחמד אל-ג'עפרי (43), תושב מחנה הפליטים דהיישה. בשלב מסוים הוא פונה למדריך רועי חנני ושואל: "למה רשמו את השמות באופן כל כך מסודר אם מלכתחילה התכוונו להרוג אותם?". חנני עונה לו בערבית: "הנאצים היו מסודרים מאוד. הם האמינו שהם פותרים בעיה עולמית ורצו להתגאות במה שעשו".
בין תלמידי בית ספר מחולון לבין חבורת תיירים מיפן, ממש בשעה שבמקום התכנס פורום מטכ"ל, ביקרה אתמול (ד') ב"יד ושם" קבוצה שנוכחותה במקום נחשבת חריגה יחסית. ביוזמת ארגון "לוחמים לשלום" הגיעו שמונה תושבים מהרשות הפלסטינית לסיור במרכז ולמדו על שואת יהודי אירופה - מעליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, דרך החיים בגטאות, המשך בשואת הכדורים ועד מחנות המוות.
אולי זה היה רק מקרה, אבל בזמן שבני הנוער הישראלים שבמקרה עמדו לא רחוק עסקו בעיקר בטלפונים הניידים שלהם, קבוצת הפלסטינים הייתה ממוקדת במדריך וחבריה הרבו לשאול שאלות. "בשבילי זאת חוויה מטלטלת", אומר אל-ג'עפרי. "ראיתי תגובות של אנשים שהיו פה ורציתי לחוות את זה בעצמי. שמעתי, קראתי וראיתי סרטים על השואה, אבל שום דבר לא מתקרב לביקור שבו אני רואה את זה בעיניים. אני לא מבין איך כל העולם קשר קשר לפשע כזה".
אחרי עוד כמה דקות שיחה הוא יגיד שלושה משפטים טעונים שיגרמו לרוב היהודים להזדהות ולרוב הפלסטינים להתרעם: "כשמסתכלים על הרקע של העם היהודי אפשר לנסות להבין את החרדות והפחדים שלכם. עם שעבר דבר כזה לא יכול לחיות בלי צלקות. אני לא מסכים עם ההשוואה בין השואה לבין מצב בשטחים, והאנשים שמשווים עושים את זה רק מתוך כאב וזעם".
תנועת "לוחמים לשלום" שאירגנה את הסיור, הוקמה על ידי ישראלים ופלסטינים שלקחו חלק במה שהם מכנים "מעגל האלימות באזור", וכעת זנחו את השימוש בנשק למען שלום ודו-קיום. אלא שלא כל הפלסטינים שנרשמו לסיור זכו בסופו של דבר להגיע היום ל"יד ושם". בשל הקשיים בהשגת אישורי כניסה לישראל השתתפו בסיור רק בודדים.
אין חסידי אומות עולם ערבים
כאשר הקבוצה מגיעה לעמדה שמוקדשת לחסידי אומות העולם מספר חנני למשתתפים על זיינבה ומוסטפה הרדגה. בני הזוג, מוסלמים אדוקים, הסתירו בביתם בסרייבו את בני משפחת חביליו היהודית, וקיבלו גם את אב המשפחה שהצליח לברוח ממחנה עבודה. משפחת חביליו עלתה לישראל וב-1984 פנתה ל"יד ושם" והביאה להכרה בבני משפחת הרדגה כחסידי אומות העולם.
אלא שהסיפור לא הסתיים בכך. בשנות ה-90, במהלך מלחמת האזרחים שהתרחשה אחרי התפוררותה של יוגוסלביה, הייתה סרייבו נתונה תחת התקפה כבדה, ובסיוע "יד ושם" והג'וינט הועלתה זיינבה הרדגה לישראל עם בתה, חתנה ונכדתה. זיינבה מתה מאז, אבל שאר בני משפחתה עדיין מתגוררים בירושלים.
חנני הסביר לקבוצה שעדיין אין חסידי אומות עולם ערבים, אך בימים אלה דנה הוועדה הרלונטית בכמה תיקים של תושבי צפון אפריקה שהצילו יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה.
בגלל רשימת שינדלר
"התחלתי להתעניין בשואה לפני 20 שנה כשראיתי את הסרט רשימת שינדלר", אומר בסאם עראמין, שארגן את הסיור מהצד הפלסטיני. "מאז ראיתי אותו ארבע פעמים.
לפני פחות מחודש הייתי במוזיאון השואה בוושינגטון. כשנכנסים למקום כזה אתה שוכח מי אתה. זאת טרגדיה שאי אפשר לתאר במילים".
לפני כחמש שנים איבד עראמין את בתו בת ה-10, שנהרגה מכדור גומי שירה חייל צה"ל. כשהוא שומע השוואות בין הנעשה בשטחים לבין השואה באירופה הוא מתרגז: "זאת טעות גדולה. אלה דברים מאוד שונים. כבן אדם שחי תחת כיבוש אני אומנם יכול להזדהות עם תחושת הפליט, המושפל, החלש, האבוד, אבל הטרגדיה של השואה שונה מאוד".
נביל, אחד המשתתפים, מספר שלא חשב פעמיים לפני שהצטרף לסיור: "איך שהתקשרו אלי אמרתי שאני מגיע. שמעתי הרבה על השואה ורציתי לראות את 'יד ושם' בעיניים. אני לא חושש מתגובות מהצד הפלסטיני. אני חושב שכל אחד חייב לבוא לכאן ולראות בעיניים".
Read this article in English
לפנייה לכתב/ת 
