שם, ביערות ליד ויז'ניץ, התאהבתי בסבתא שלך

תסתכל על התמונה, מה אתה רואה? אלה לא סתם עצים, זאת המשפחה שלי, זאת הייתה המשפחה שלי במלחמה - היערות ליד ויז'ניץ. זה עצוב, אתה יודע? כשהייתי בחור צעיר עוד חשבתי שלבני אדם אפשר למצוא תחליף. אבל בזמנו זו באמת הייתה המשפחה שלי והעצים שמה דאגו לי ממש כמו הורים, הם ממש הגנו עלי.

ולא רק הם, כל הטבע התגייס שם לטובתי, גם כשהגרמנים הגיעו והכלבים נבחו. אתה מבין? באותו רגע יכולתי להיתפס ולמות שם ביער, אבל היה לפתע משב רוח חזק שהרטיט את ענפי העצים, ומשם, מבין העצים, התעופפה לה להקה גדולה של עורבים עצבניים.

והחיילים, יימח שמם, הם חשבו שהכלבים נובחים בגללם, כן? נו מילא, מה אני אגיד לך? לא היה קל להתחבא שם ביער, ועוד יותר לא היה קל לעזוב. היער הפך מיום ליום לבית, ובבוא העת נפרדתי ממנו ממש כמו שכל בחור נפרד מבית הוריו כשהוא מוצא את זוגתו, ואני הרי מצאתי שמה ביער את סבתא.

יופי זה החלטה של רגע

סבתא שלך, היא לא הייתה אישה יפה כל כך כמו שמספרים, אבל יופי זה החלטה של רגע. רגע שבו אתה פתאום חוטף את המכה שלך ומחליט שבחורה היא יפה, וזהו. כי אם אתה חוטף את המכה שלך אחרי זה כבר אין דרך חזרה, כן?

הרגע הזה קרה שם בין העצים הלבנים משלג, באחת מהאסיפות הרחוקות שהיינו מקיימים שם ביער. אני מוכן להישבע שבמשך שנתיים השמש לא זרחה על ראשינו אפילו פעם אחת. העננים תמיד צבעו את השמיים בגוונים של אפור וצהוב, או שאולי זה היה העשן? נו, מה זה משנה, השמיים היו אפורים.

אבל פעם אחת, פתאום נוצר איזה מן קרע שכזה בין העננים, וקרן שמש אחת חדרה דרכם והתיישבה בדיוק על קצה האף של סבתא שלך! ואני שואל אותך - אתה פעם ראית מן דבר שכזה? שכל מזג האוויר והשמיים והשמש עושים בבת אחת ככה בשביל בחורה אחת ביער?

וכשהכל מסביב היה אפור, פתאום היא הייתה היחידה עם צבע בפנים, אתה מבין? וזהו, אני שמה קיבלתי את המכה שלי. ואתה חושב שאני הייתי היחיד? אוי נו באמת, הרי כל הבחורים שם מיד התחילו לכרכר סביבה: העלמה קרוננפלד, אולי את צריכה ככה וצריכה ככה? אולי אפשר להציע לך עזרה? אולי ואולי ואולי. אבל אני רק חייכתי בלגלוג כי זכרתי טוב-טוב מה שאחותי שם בויז'ניץ אמרה לי כשעוד הייתי ילד: "אתה שומע? גבר שבאמת רוצה אישה צריך להתרחק ממנה".

ריחה של אהבה

באותו לילה היא כבר באה לדבר איתי, נשכבה לצידי ואמרה לי: "אדון רוזנצוייג, אולי אתה יכול לעזור לי לשחרר את העורף?" ואני תכף ומיד ידעתי שמצאתי חן בעיניה, כי אמנם הייתי ביישן ואמנם רעדו לי הידיים כשנגעתי בה שם בעורף, אבל טיפש גדול זה אני לא, כן? ושמה הצוואר והעורף שלה היו רכים כמו חול, שום עורף תפוס לא היה לה שם. ואחר כך היא הודתה לי ואמרה לי שעזרתי לה מאוד, ונתנה לי נשיקה על הלחי שלאט לאט גלשה לשפתיים.

ואני נישקתי אותה אבל מתוך החלטה שאין בזה כוונה, כי אוי ואבוי היה לי אם הייתי מתאהב בה שם כי לאהבה יש ריח, ואת זה כלבים מריחים עוד יותר טוב מפחד. וגם לה אמרתי שם בלילה: "העלמה קרוננפלד, את שלא תתאהבי לנו פה כל כך מהר, כן? כי את זה הכלבים מריחים". אבל זה היה שקר, אני שיקרתי שם גם לה וגם לי. והסיבה שאמרתי לה ככה הייתה שפחדתי, ידעתי שבאהבה אסור להרגיש יותר מדי מהר, כן? כי אז כמו שהיא באה - ככה היא גם הולכת.

ואני, שידעתי כבר שאני רוצה שהיא תהיה אישתי, לא רציתי להרוס את הכל עם השטות הזאת של האהבה, אתה מבין? כי האהבה היא כמו בושם, כן? מעט עושה לבחורה להימשך אליך, אבל יותר מדי זה כבר מרחיק. מה זאת אומרת איך ידעתי כבר אז? אתם פה היום לא מבינים שום דבר באהבה. אהבה זה עניין של החלטה, כן? כשאתה רואה בחורה שקרן שמש מתיישבת דווקא לה על קצה האף, אז אתה פשוט מחליט שאת זאת אתה רוצה, ואחרי שאתה מחליט אתה אוהב, ולא ההפך.

אבל אתה שתדע לך שאהבה זה דבר מסוכן, כי כמו שכבר אמרתי לך - קצת זה טוב, אבל אהבה שהיא חזקה מדי היא יותר מסוכנת משנאה, כן? ועוד יותר מזה אני אגיד לך - יש כמה סיבות שבגללן מתחתנים. יש שמתחתנים מאכזבה ויש שמתחתנים מקנאה, ויש שאפילו מתחתנים משנאה ויש גם כאלה שמתחתנים מאהבה. וכל הסיבות הן טובות חוץ מזאת של האהבה, אתה מבין? כי האכזבה והקנאה והשנאה - הן נשארות איתך תמיד, אבל האהבה? האהבה גוועת בשבילי הזמן, ואז מה?

ואני, עם כל הדיבורים שלי ועם כל מה שידעתי ועם כל מה שאחותי שמה אמרה לי, עשיתי טעות גדולה. אני התחתנתי עם סבתא שלך מתוך אהבה. וטעות עוד יותר גדולה עשיתי שהמשכתי לאהוב אותה כל השנים. כי אם הייתי יודע אז שאצלי האהבה הזאת לא תגמר אף פעם אז לא הייתי מתחתן איתה, אתה מבין? כי עכשיו אני אוהב אותה והיא כבר לא פה, אז מה יש לי?

הבדידות היא הזוגיות הקשה מכל

ושלא תחשוב שאהבה זה קל, כי אהבה זה קשה. ואוי, כמה שסבתא שלך הייתה משגעת אותי. היא הייתה אישה טובה אבל עשתה לי הרבה צרות. כשאבא שלך נולד אז בברית ה"מוייל" בירך על היין שסבתא שלך נתנה לו שם לקדש בו. וה"מוייל" רק לקח לגימה קטנה ותכף ירק אותה על השולחן עם האוכל מול כל האורחים, ואז הוא צעק עלי: "רוזנצוייג, דאס איז נישט כושר!".

ואני, תכף ומיד ידעתי שסבתא שלך נתנה לו את הדבר היחיד שנשאר לה שם מהבית בויז'ניץ - את בקבוק היין נסך מאיפה שהגויים שם עשו. ואני הסתכלתי עליה במבט כועס והיא האדימה, והעיניים שלה התכווצו והתלחלחו והיא אמרה לי בקול דק של מבוכה: "מה? זה תוצרת חוץ...". ואפילו שכעסתי איך יכולתי לא לאהוב דבר תמים שכזה? אתה מבין?

ולפעמים היא הייתה נעצבת לשבועות ולא מוציאה אף מילה מהפה, ורק בוכה ובוכה, ואני רק הייתי רוצה לאחוז בידה או לתת לה מן חיבוק כזה, אבל היא הייתה הודפת אותי לפעמים במגע ולפעמים במבט, ואני הייתי מרגיש הרבה פעמים לבד בחיים שלנו יחד, בדיוק כמו אז, כשגרתי לבד ביער ליד ויז'ניץ, והבדידות הייתה מציפה את ראשי במחשבות ושוטפת ממני את רגעי התקווה הקטנים.

נו מילא, מה אני אגיד לך? ואני חוויתי כבר הכל בחיים שלי, את החיים בזוג ואת החיים לבד, ושתדע לך - בכל זוגיות יש רגעים ארוכים ומקפיאים של בדידות, אבל הבדידות? הבדידות היא הזוגיות הקשה מכל.

הסיפור מוקדש לגדעון רוזנצוייג ז״ל וגיטה קרוננפלד רוזנצוייג, שתבדל לחיים ארוכים.

• בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק