הקמת משפחה אינה תכלית הקיום שלי

ההתניה החברתית והתרבותית להתחתן, להביא ילדים ולהקים משפחה זורמת בדמנו ובמוחנו מבלי ששמנו לב לכך, וברוב המקרים, מבלי שעצרנו לבדוק אם זה באמת מתאים לנו. אני יודעת שעצם העובדה שאני מטילה ספק בהכרח להקים משפחה היא בגדר כפירה בנורמה מקובלת, ואני מאמינה שבעידנים קודמים היו צולבים אותי על הבעת העמדה הזו.

עוד בנושא:

קוראים לנו "אלהורים" - אנשים שלא רוצים ילדים

אין לי אינסטינקט אמהי ואני לא רוצה ילדים

מזה כעשר שנים אני יודעת שלא אביא ילדים לעולם, פשוט כי כך אני מרגישה. אני אוהבת ילדים, וההחלטה אינה נובעת מהתנגדות למבנה המשפחתי או מחוסר רצון לקחת אחריות – אלא מתחושה פנימית אישית שמלווה אותי, שנועדתי ליילד יצירות אחרות מתוכי. ברור שאני מבינה ומכירה בקיומו של הדחף הביולוגי האימהי להשתתף בתהליך הבריאה ולהביא ילד לעולם – אני פשוט לא חולקת אותו.

התגובה הנפוצה שאני ממשיכה לקבל מאנשים כאשר אני משתפת בתחושותיי היא: "את לא יכולה לדעת, זה עוד יגיע!". אז זהו, שלא. זה לא יגיע, כי אני לא רוצה שזה יגיע. בדיוק כמו שאני יודעת שלעולם לא אהיה מכונאית רכב, כי זה לא מושך אותי – אני גם יודעת שלא אביא ילדים כי אין לי עניין בכך.

אני רוצה להוליד ספרים, מאמרים, נתיבים להתפתחות, אני רוצה ללוות אנשים במסעם פנימה, ועבורם אני אמא. זה בדיוק מה שהלב שלי מבקש. מעניין אותי אם אתם שקוראים עכשיו את השורות האלה – עצרתם אי פעם כדי לשאול את עצמכם מה אתם באמת רוצים, האם הטלתם ספק במה שמקובל ובמה שההורים מצפים מכם ובדקתם מהו רצונכם העמוק?

בדרך אל האושר

במובנים רבים, האמונה המקובלת היא שכאשר תהיה לנו משפחה – אז נהיה באמת מאושרים – ורצוי שלמשפחה הזו יהיו יסודות של זוגיות יציבה - כמובן הטרוסקסואלית, ולפחות שני ילדים. לראייתי, זוהי אמונה עיוורת שלא חקרנו לעומק.

הרי אם נבחן, למשל, את הקשר שלנו עם ההורים שלנו, נראה שאם השכלנו והתבגרנו אכן יש בינינו יחסים של כבוד ואהבה, אולם ברוב המקרים איננו ששים לקשר קרוב ואינטימי עם הורינו, וכבר בגיל ההתבגרות אנחנו מתחילים לחלום על חיינו העצמאיים. ברוב המקרים בין גיל עשרים לשלושים אנחנו מתחילים להתרחק ולבנות לעצמנו מרחב משלנו.

הארוחות המשפחתיות המפורסמות, במיוחד בחברה היהודית-ישראלית, אכן מעניקות תחושות שייכות ועוגן למי שזקוק לכך – ועם זאת, לרובנו יש סוגיות פסיכולוגיות רבות מאד שאינן פתורות בקשר שבינינו לבין ההורים, והמפגשים המשפחתיים הם יותר מימוש של מחויבות מאשר מימוש של רצון אמיתי וחופשי שלנו.

כלומר, הבטחת האושר המיוחלת אינה מתממשת ברבים מהמקרים – ועדיין כוחה של האמונה ממשיך להתעצם כי אנחנו מקבלים הרבה מאד מעצם ההחזקה ברעיון שאם תהיה לי משפחה – יהיה לי טוב. אנחנו מקבלים תחושה של ביטחון, חיבור למשמעות החיים וידיעה פנימית של תכלית הקיום.

עצמאות מחשבתית

מעטים מאיתנו מרשים לעצמם להיות עצמאים בתפישתם ולבחון צורות חיים אחרות שאינן נורמטיביות או מקובלות. כאשר מי מאיתנו עושה זאת – הוא עשוי לספוג ביקורת חריפה, ואינסוף ניסיונות של הסובבים "להחזיר אותו לתלם". עצמאות מחשבתית היא מאורע מאיים שמאלץ אותנו להתחיל להיות אנשים אינדיבידואלים שלוקחים אחריות מלאה על חייהם ועל הבחירות שלהם.

האם אנחנו בשלים להחליט עבור עצמנו מה נכון לנו? להבנתי, אנחנו נמצאים בתקופת מעבר שמתאפיינת מצד אחד בהפניית הגב לדתות הגדולות, והבנה הולכת וגוברת של מושג החופש הפנימי, ומן הצד השני אנחנו עדיין מחפשים במה להיאחז. מושגים כמו לאום ומשפחה משמשים אותנו כדי לחוות שייכות ותחושה שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר, וגם מאפשרים לנו להרגיש שאנחנו "כמו כולם". הצעד הבא יופיע ככל שנעז להפסיק להיות תעתיקים של הורינו או חברינו, נפנים את מרחב האפשרויות הבלתי מוגבלות שמעניקים לנו החיים, ונשכיל ליצור בתוכו את מי שאנחנו באמת.

אני היקום כולו

זה עשוי להישמע מפחיד לוותר על השייכות המשפחתית שכל כך התרגלנו אליה – ולכן חשוב שנחליף אותה בשייכות רחבה יותר ואותנטית בהרבה. האמת היא שאנחנו חלק מיקום אינסופי וחסר גבולות, האמת היא שכל הגבולות בין מדינות ועמים הם מדומים וזמניים, הם רק צורות של תפישה שבני אדם יצרו.

האמת היא שהשייכות הטבעית שלנו לקוסמוס מאפשרת לנו לחוש בבית בכל מקום שבו נהיה ובכל צורת חיים שאותה נבחר לחיות, האמת היא שאחינו ואחיותינו הם כלל האנושות וגם אינסוף הכוכבים שבשמיים, החלל המסתורי וכל מה שמעבר לו. האמת היא שמשפחה היא רק צורה אחת של שייכות וביטוי יצירתי, וייתכן שהיא מתאימה לחלק מאיתנו – אך בטח לא לכולנו.

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק

• דורית בר – אימון אישי, טיפול מיני ליחידים וזוגות, מנהלת בית הספר למיניות מודעת 'חכמת אישה'